לעומת היחס החיובי המוענק לאישה בתנ"ך, הרבנים מלמדים יחס משפיל, בשם דת ההלכה הרבנית, לאישה. להלן מספר דוגמאות:

  • לאשה אין זכות לגופה והיא מחוייבת לקיים יחסי מין בכל עת שיחפוץ בעלה (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה ז' \ שו"ת חתם סופר, חלק ז' סימן כה').
  • בעל יכול להכות ולהצליף באשתו במידה וזו תמנע מלעשות את המלאכה שצווה עליה לעשות (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרק כא' הלכה י').
  • הראב"ד (רבי אברהם בן-דוד, פרשן תלמוד) מנסה למתק את הגלולה המרה וטוען שמספיק להרעיב את האשה עד שזאת תכנע.
  • נשים הן גרגרניות, רכלניות, עצלניות וקנאיות (ברא' רבה, מ"ה) רבי לוי מוסיף: "אף גנביות ויוצאניות (פרוצות)". (פסחים דף ד עמוד ב').
  • "נשים שחצניות הן" (ירושלמי שבת ו' א').
  • אסור לגברים לפטפט עם נשים: "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה – דברי ניאופים" (מסכת דרך ארץ א').
  • נשים הן טיפשות: "אמר רבי שמואל בר אוניא משמו של רב: אישה גולם היא" (סנהדרין כ"ב).
  • בשעת סכנת מוות יש להציל את הגבר לפני האישה.
    "וכן אם עומדים לסכנת נפשות, או ששניהם טובעים בנהר – האיש קודם" (שולחן ערוך יורה דעה רנ"ב סימן י"ג)
  • נשים פסולות לעדות בבית דין ביחד עם השוטים, החירשים, הסומים ועוד: עשרה מיני פסלנות הם; כל מי שנמצא בו אחד מהן, הרי הוא פסול לעדות. ואלו הן–הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחירשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן; הרי אלו עשרה. (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות עדות פרק ט)
  • האשה היא חפץ מיני של הבעל והוא יכול לעשות בה כל העולה על רוחו בלבד שלא יוציא זרע לבטלה:
    "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שרוצה לעשות בה, עושה – בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל איבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה." (הרמב"ם משנהה תורה, שולחן ערוך)
  • על פי הרמב"ם יש להתיר לאישה לצאת מחוץ לביתה עד פעמיים בחודש: "גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (הלכות אישות פרק יג)
  • מי ששמרבה בשיחה עם נשים מביא על עצמו רעות וסופו גהנום: משנה ה יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנָּם (מסכת אבות פרק א משנה ה)
  • אחת מהברכות הראשונות שהגבר היהודי אומר בקומו בתפילת השחר היא: "ברוך שלא עשני אישה".
    נשים אינן אומרות זאת, ואינן אומרות "ברוך שלא עשני גבר", ועליהן להסתפק בכניעה מוחלטת ולומר "ברוך שעשני כרצונו".

נשים ומיניות בקרב חז"ל

 

להלן מספר ציטוטים מתוך ספרות חז"ל, המחדדים את יחסם לנשים:

  1. לאחר בריאת האיש והאישה נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד…" (בראשית א' 31). גם לאור בראשית ב' 18-24 ברור כי האישה נחשבת לדבר טוב. במשלי י"ח 22 כתוב: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'". ברם למרות קטעים אלו, אשר מעלים את קרנה של האישה ומתארים אותה כברכה, חז"ל חייבו כל גבר יהודי לומר פעם ביום: "ברוך אתה ה'… שלא עשני אישה" (סידור התפילה, ברכות הבוקר). מסביר ר' אברהם סבע (מקובל בתקופת גירוש ספרד): "שלא עשני אִשה, שהאשה סימן קללה" ("צרור המור", בראשית פרשת ויצא). למעשה, חז"ל עורכים השוואה ברורה ולא מחמיאה בין האישה לגוי ולעבד: בסידור התפילה הרבני מצווה כל גבר לומר על הבוקר: "ברוך אתה אדני אלהינו מלך העולם שלא עשני גוי… "ברוך אתה אדני שלא עשני עבד… "ברוך אתה אדני שלא עשני אישה" (ברכות הבוקר).
  2. בבראשית ד' 1-2 כתוב בצורה ברורה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". כלומר: חוה ילדה את קין ואת הבל מאדם. שימו לב במה מאמינים הדתיים: "האישה הזאת [חוה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (פרקי דרבי אליעזר כ"א). דהיינו: התורה קבועת כי קין והבל נולדו מאדם וחוה; לפי חז"ל, הבל אמנם נולד מאדם וחוה, אך קין נולד מזיווגם של חוה והנחש!
  3. בבראשית ב' נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה…" (פס' 19-20). חז"ל לא התביישו לקבוע בגסות גרוטסקית, כי מעשה זה "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (בבלי, יבמות ס"ג ע"א). כלומר: אדם הזדווג עםם כל חיה וחיה טרם ידע את חוה.[1]
  4. בתלמוד הבבלי (ברכות כ"ד ע"א) נקבע: "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף… שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה… שער באשה ערוה". כלומר: על האישה לכסות את אצבעותיה, את שוקיה, את שערה; ואסור לה בשום אופן לשיר…
  5.  בתלמוד נקבע: "לא יהלך אדם אחורי אישה בדרך ואפילו אשתו נזדמנה לו על הגשר יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אִשה בנהר אין לו חלק לעולם" (בבלי, ברכות ס"א ע"א).[2]
  6. ב"אבות דרבי נתן" (פרק שני) נאמר: "לא ילך אדם אחר האישה בשוק".[3] לפי חז"ל, אסור אפוא לאדם ללכת אחרי אִשתו, קל וחומר אחורי אשת חברו. אולם קביעות אלה משונות משני טעמים: א- אין בתורת משה כל רמז למצווה, תוראה או הלכה מסוג זה; ב- המקרא מספק דוגמאות לאנשים שהלכו אחרי נשותיהם ולא ספגו גנאי וביקורת בשל כך: שופטים י"ג 11: "וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ…"; שופטים י"ט 1-3: "…וַיְהִי אִישׁׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם וַיִּקַּח־לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל־בֵּית אָבִיהָ… וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל־לִבָּהּ לַהֲשִׁיבוֹ (לַהֲשִׁיבָהּ)…"; שמ"ב ג' 14-16: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִיםם אֶל־אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל… וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים…"; מל"ב ד' 29-30: "וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ… וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי־ה' וְחֵי־נַפְשְׁךָָ אִם־אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ".[4]
  7. חז"ל קבעו "אל תרבה שיחה עם האישה – באשתו אמרו; קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים: כל המרבה שיחה עם האישה גורם רעה לעצמו, ובטל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינום" (משנה, מסכת אבות א').
  8. לפי הקבלה, יחסי האישות בין האיש לאישה משקפים את זיווגם של הקב"ה והשכינה (זוהר ח"א נה ע"ב). יתרה מכך, צריך כל אדם לכוון את שעת תשמיש המיטה לשעת הזיווג האלוהי; שעת הכושר היא בחצות הלילה בכל ימות השבוע, שאז "משתעשע" הקב"ה עם השכינה בגן עדן. למעשה, תלמידי החכמים מכוונים את זיווגם לחצות הלילה בערב שבת, כי בדיוק אז מזדווג הקב"ה עם השכינה (זוהר ח"ג קעז ע"ב).
  9. ההלכה הרבנית קבעה כי בהמה שנבעלה על-ידי אדם בשוגג חייבת במיתה כדי למנוע מהבריות לרכל ולומר: זו הבהמה שפלוני בעל. בהמה שבעלה ילדה מעל גיל שלוש – אם הילדה רצתה בכך, חייבת הבהמה במיתה (בתלמוד הבבלי, סנהדרין נ"ד ע"א – נ"ה ע"ב).
  10. מעניין כי בעוד פטרו חז"ל את הנשים ממצוות התלויות בזמן, לא היתה להם בעיה לחייב אותן במצוות כגון: הדלקת נרות, הפרשת חלה וטבילה במקווה – מצוות אשר מקורן אינו מקראי והן תלויות בזמן באופן מובהק (ד"ר עינת רמון, בתוך: יותם בנזימן (עורך), "משחקי זיכרון: תפיסות של זמן וזיכרון בתרבות היהודית", 2008: 142). מצד שני, קיימות מצוות עשה שלא הזמן גרמן ובכל זאת קבעו חז"ל כי הנשים פטורות מהן, כגון: תלמוד תורה, פרייה ורבייה ופדיון הבן (פרופ' תמר רוס, "ארמון התורה ממעל לה: על אורתודוקסיה ופמיניזם", 2007: 54, הערת שוליים מס' 47).
  11. מדוע, לפי הרבנים, רק הגבר מורשה לבדוק כי אין חמץ בבית? כי האישה עצלנית מטבעה ואי אפשר לסמוך עליה שתדקדק בבדיקה (בעלי התוספות, פסחים דק ע"ב).
  12. שתי נשים שיושבות בפרשת דרכים, אחת בצד זה ואחת בצד זה ופניהן מכוונות זו לזו – בידוע שעסוקות בכשפים. מה תקנתו? אם יש דרך אחרת, ילך בה. ואם אין דרך אחרת – אם יש אדם אחר עמו, יחזיקו זה בידו של זה ויעברו; ואם אין אדם אחר יאמר את המנטרה הבאה כך: "אגרת, אזלת, אוסיא, בלוסיא מתקטלין בחץ קבל" (פסחים קיא ע"א).
  1. בבראשית א' 28 מברך אלהים את אדם וחווה ומצווה על שניהם: "פְּרוּ וּרְבוּ". למרות הדברים הברורים, קובעת המשנה: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה" (מסכת יבמות, ו').[5]
  1. חז"ל התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (דברים ד' 2, י"ג 1) וגזרו על נשים מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כמצוות לנשים בלבד: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת פרק ב').[6] שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים גזרו על הנשים שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
  2. חרף האיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות מן התורה,[7] קבעה ההלכה: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (דברים י"ז, 6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".[8]
  3. במגילת אסתר פרק ב' נאמר על מרדכי: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (פס' 7). חז"ל לא הסתפקו בתיאור הברור שבתנ"ך וקבעו: "פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה, והוא היה מניקה" (ילקוט שמעוני, אסתר פרק ב'). כלומר: מרדכי הניק את אסתר בעצמו. ואם לא די בכך, הרי שעל-פי חז"ל, מרדכי קיים יחסי מין עם אסתר כאשר היתה פורשת מאחשוורוש: "היתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי" (בבלי, מגילה י"ג ע"ב).
  4. שמה של ערפה, כלתה של נעמי, מופיע בתנ"ך פעמיים בלבד: "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים… "וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה עוֹד וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ" (רות א' 4, 14). בהתבסס על תיאור קצר זה, הרשו לעצמם חז"ל לתת דרור לדמיונם הפרוע וקבעו בגסות בלתי נתפסת כי שמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפה מול פני הגבר: "שהכל עורפיןן אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (בבלי, סוטה מ"ב ע"ב). ר' יצחק לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופנים של גסות רוח מִשלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בניי אדם" (מדרש רות רבה, פרשה ב').
  5. בספר במדבר כ"ה כתוב: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל־אֶחָיו אֶת־הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶל־הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם… "וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת־הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן־סָלוּא נְשִׂיא בֵית־אָב לַשִּׁמְעֹנִי" (פס' 6-8, 14). מהתיאור הזה הסיקו הרבנים כי "ארבע מאותת ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו" (ילקוט שמעוני, במדבר כ"ה סימן תשע"ב). אם-כן, לפי התורה, ברגע שראה פנחס כי זמרי קירב את האישה המדינית אל אחיו, הוא לקח את הרומח בידו ודקר אותם; ע"פ גסות ליבם הבלתי נתפסת של חז"ל, הספיק זמרי לבעול את האישה 424 פעמים לפני שנדקר.
  6. בדברים י"ז נאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… "וְלֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ מְאֹד" (פס' 15, 17). למרות הציווי המפורש לא להרבות נשים, פרשו זאת הרבנים שלא ירבה מעל שמונה עשרה! ר' יהודה אף בחר להתחכם וקבע: "מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו" (בבלי, סנהדרין כ"א ע"א). במילים אחרות, התורה אוסרת על המלךך להרבות נשים; חז"ל קובעים כי הכוונה היא להסתפק "רק" ב- 188 ור' יהודה מתיר להרבות אף מעבר לכך ובלבד שלא תהיינה מסירות את ליבו של המלך.
  1. הרמב"ם פסק כי כל גבר עשיר דיו רשאי לשאת "כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו…".[9] חז"ל צמצמו זאת "רק" לארבע, על-מנת שיהיה לבעל פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.[10]
  1. חכמי התלמוד החליטו על דעת עצמם לפטור את הנשים ממצוות אשר הזמן גרמן, כגון: "סוכה ולולב שופר וציצית".[11] כאמור, חז"ל פטרו נשים ממצוות ישיבה בסוכה, ככתוב במשנה: "נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הסוכה".[12] לפטור המוזר הזה אין שום סימוכין בתנ"ך והוא אף סותר אותו באופן גס; בויקרא כ"ג נאמר במפורש כי המצווה נתונה לכל בני ישראל: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" (פס' 34, 42).[13] גם תיאור מצוות חג הסוכות בספר דברים ט"ז 14 אינו פוטר את הנשים, שנאמר: "אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". דוגמא נוספת לכך שהמקרא כלל נשיםם במצוות הסוכה, באה מספר נחמיה ח', שם כתוב כי כל "הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה… הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים", ישבו בסוכות (פס' 2-3, 17). מדוע אם-כן פטרו הרבנים את הנשים ממצוות שהזמן גרמן? הרב דוד אבודרהם[14] הסביר: "לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו.
  2. חז"ל דרשו (מדרש תנחומא, פרשת נח): "מפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה? אמר להן: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה. ומפני מה הן מהלכות אצל המת תחלה? אמר להם: על ידי שגרמו מיתה לעולם, לפיכך הן מהלכות אצל המת תחלה, הדא הוא דכתיב (איוב כא): ואחריו כל אדם ימשוך. ומפני מה ניתן לה מצות נדה? ע"י ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן: על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון. לפיכך, ניתן לה מצות נר שבת".
  3. כיצד ע"פ ההלכה יש לבדוק עם אישה בתולה או לאו? כך מסופר על מעשיו של רבן גמליאל, בנו של ר' יהודה הנשיא: מעשה היה בגבר שנשא בתולה, כלומר, התחייב לשלם מאתיים זוז, וכשקיימו יחסי מין בפעם הראשונה לא מצא דם בתולים. בא לפני רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, וסיפר לו שלא מצא דם בתולים. להגנתה טענה האישה שהיא הייתה בתולה ועדיין נשארה בתולה. החליט רבן גמליאל לבדוק אם אכןן בתולה היא. ביקש להביא לפניו שתי שפחות; אחת בתולה ואחת בעולה; הושיבן על פי חבית יין כשאיבר מינן חשוף ליין שבתוך החבית. לאחר שישבו הריח את פיהן של שתי השפחות. הריח את פי הבתולה ולא עלה באפו ריח של יין, שבתוליה חוסמים את מעבר ריח היין מאיבר מינה לפיה. הריח את פה הבעולה, וריח של יין עלה באפו, שלבעולה אין קרום בתולים שיחסום את מעבר ריח היין מאיבר המין אל פיה. לאחר שהתנסה בבדיקת השפחות ביקש מהאישה היהודייה, שטענה שהיא עדיין בתולה, לשבת אף היא על פי חבית יין כשאיבר מינה חשוף ליין. הריח רבן גמליאל את פיה ולא עלה באפו ריח של יין. מבדיקה זו הסיק רבן גמליאל שאמת טענה, והיא אכן בתולה (בבלי, כתובות י' ע"ב).
  4. אישה נמשלה לשדה )פדר"א(, והיא א- מתקדשת ונקנית לבעלה כשדה עפרו )קידושי ד- ב ,(שכ "האשה היא שדה של הבעל ואי הבעל שדה שלה) "תוספות לכתובות ב , ע"ב .(
  5. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א': "אם הייתה [האישה] פחותה מזה [מגיל 3 שנים] הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן… אם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין". פדופיליה בחסות ההלכה.
  6. במשנה נפסק כי "בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה" (מסכת נידה, פרק ה'). דהיינו, תינוקת למעלה מגיל שלוש מותרת לנישואין ולבעילה![15] רש"י אף מצא לכך תקדים בתורה וקבע כי יצחק נישא לרבקה כאשר היתה בת שלוש.[16]
  7. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א': הבא על הזכור… אם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין; וראוי לבית דין להכות הגדול מכת מרדות, לפי ששכב עם זכור, ואף על פי שהוא פחות מבן תשע". פדופיליה ומשכב זכר בחסות ההלכה.
  8. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה כ"א: "אשתו של אדם מותרת היא לו; לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה; בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים". מעשה סדום באשתו בחסות ההלכה. לפי הרמב"ם, האונס נערה שאינה מאורסת שלא כדרכה [עושה בה מעשה סדום], הקנס שישלם יהיה נמוך יותר, כי לא פגע בבתוליה.
  9. משנה, קידושין א': האישה נקנית כמו עבד וכמו בהמה: בכסף ובשטר (הסכם קנייה); בהבדל אחד: את האישה ניתן לקנות גם ע"י בעילה; את העבד והבהמה – לא!
  1. בנושא הגירושין, נאמר בתורה: "כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). כלומר: העילה לנתינת גט יכולה להיות רק זנות או ניאוף.[17] למרות דברים ברורים אלה, באו בית הלל ולימדו כי בעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו…". ורבי עקיבא פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (בבלי, גיטין צ' ע"א).[18]
  2. חז"ל קבעו כי אלהים ברא את חוה מזנבו של האדם (בבלי, עירובין י"ח ע"א).[19] במילים אחרות, על-אף שבבראשית ב' 21-22 כתוב באופן מפורש "צֵּלָע", אומרים הרבנים "זנב", על-מנת להמעיט ולהשפיל את האישה עוד יותר.
  1. חז"ל קבעו כי "ער ואונן שִמשו שלא כדרכן" (בבלי, יבמות ל"ד ע"ב). כלומר, בסתירה מוחלטת לכתוב בבראשית ל"ח 6-10, החליטו חז"ל כי ער ואונן, בני יהודה, עשו בתמר מעשי סדום.[20]
  2. בבראשית ל"ד 1-2 נאמר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן־חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". בהסתמך על תיאור זה קבעו חז"ל בעזות מצח כי דינה "גָּרְמָה לְעַצְמָהּ שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (קהלת רבה, פרשה י'). הגדיל לעשות בעל מדרש אגדה (פרשת וישלח), כאשר טען ללא בושה וללא סימוכין מהמקרא: "כשם שהיתה לאה יצאנית… כך היתה דינהה יצאנית" (דהיינו, פרוצה).[21] התורה מלמדת כי אחיה של דינה האשימו את התוקף וסגרו איתו חשבון (ברא' ל"ד 7, 25-31); מנגד, בחרו חז"ל להטיל אפוא את האחריות למעשה ואת האשמה דווקא על הנאנסת.
  3. חז"ל נתנו דרור לדמיונם הפרוע וקבעו בגסות בלתי נתפסת כי שמה של ערפה ניתן לה מפני שקיימה יחסי מין כאשר עורפה מול פני הגבר: "שהכל עורפין אותה מאחריה"; ומשום "שהכל דשין אותה" (בבלי, סוטה מ"ב ע"ב). ר' יצחק לא הסתפק בכך והוסיף מלוא חופנים של גסות רוח מִשלו: "כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה, נתערבו בה ערוות גוים של מאה בני אדם" (מדרש רות רבה, פרשה ב').
  4. חז"ל לימדו כי "בת שש שנים היתה דינה כשהולידה את אסנת משכם" (מסכת סופרים י"א ט'; ילקוט שמעוני, בראשית ל"ד קל"ד). כלומר: ללא כל אסמכתא מהמקרא, קבעו הרבנים כי: א- דינה נאנסה כאשר היתה בת שש שנים; ב- אסנת, אשתו של יוסף, היתה בתם של שכם ודינה. כאן סותרים חז"ל את התורה באופן גס, שהרי לפי בראשית מ"א 455, אביה של אסנת היה "פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן" (ולא שכם, כפי שנטען במדרשים).
  5. הרמב"ם קבע כי אסור לכוהן הגדול לשאת נערה בוגרת[22] מעל גיל 12 או קטנה מגיל 12: "מצות עשה על כוהן גדול, שיישא נערה בתולה; ומשתבגור, תיאסר עליו, שנאמר: 'והוא, אישה בבתוליה ייקח' (ויקרא כא,יג) – 'אישה', לא קטנה; 'בבתוליה', לא בוגרת" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י"ז). מדוע אסרו חז"ל על הכוהן לשאת בתולה בוגרת? תשובה: "והוא אשה בבתוליה יקח, פרט לבוגרת – שכלו לה בתוליה" (דהיינו,, מעל גיל 12 מתחילים הבתולים להתכלות וערכה של האישה יורד בהתאמה, בבלי, יבמות נ"ט ע"א). לסיכום, התורה מצווה על הכוהן הגדול לשאת אישה בתולה; חז"ל הוסיפו מצווה שאינה מן התורה וקבעו כי עליוו לשאת ילדה בדיוק בת 122, לא פחות ולא יותר.
  6. הרמב"ם טבע את הביטוי הנורא "אשת איש זונה": פירושו של דבר הוא ש'אישה' היא החומר ואילו 'איש' הוא הצורה; ולמרות שהיותה של האישה "אשת איש" היא תמיד מבקשת איש אחר, תפתהו ותמשכהו בכל צד עד שישיג ממנה מה שהשיג בעלה. כפי שחומר הגלם מתאווה תמיד לקבל צורה, כך האישה לעולם תימשך ותתאווה לזנות עם הגבר, כל גבר![23] לפי "רבנו בחיי", האיש הוא השכל והכלי (החומר) הוא האישהה (פירושו לבראשית ג').
  7. "הנשים חייבות לכבד את בעליהן… ומאכילות בעליהן אפילו מידיהן לפיהן, ומכבסות ומבשלות, כמה שאמרו חכמים: אשה טוחנת ואופה. וכשנכנס בעלה מן החוץ, חייבת האשה לעמוד על רגליה. ואין לה רשות לישב עד שישב בעלה. ואין לה רשות להרים קולה עליו. ואפילו מכה אותה, תשתוק, כדרך שהנשים צנועות עושות" (אוצר הגאונים לכתובות, חלק התשובות, סימן תכח, עמ' 170-169).
  8. בבלי, סנהדרין ל"ט ע"א: "היה לו לאדם הראשון שנטלו ממנו צלע אחת ונתנו לו שפחה לשמשו [ליחסי מין]". כלומר: תכלית האישה – להיות שפחת מין לאדם!
  9. ירושלמי, סוטה (דף טז,א פרק ג הלכה ד גמרא): מוטב ש"ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".
  10. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות י"ג: "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה". כלומר: על הבעל לכלוא את אשתו בבית!
  11. הרמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות כ"א: "כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה אפילו בשוט". הכאת נשים בחסות ההלכה.
  12. "נשים אינן בנות הוראה ואין לסמוך על דבריהן" (מדרש במדבר רבה י"ז).
  13. "שאלו את ר' יהושע… מפני מה האישה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם. ואשה נבראה מעצם. משל: אם תניח בשר שלשה ימים בלא מלח – מיד הוא מסריח" (מדרש בראשית רבה י"ז). כלומר: האישה מסריחה מטבעה.
  14. בבלי, פסחים קי"א ע"א: "הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא – הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא – מריבה עושה ביניהן". דהיינו: אישה שהייתה במחזור ועברה בין שני גברים, אם הייתה בתחילת המחזור היא גורמת למותו של אחד מהם; ואם בסוף המחזור, היא גורמת למריבה ביניהם.
  15. קיצור שולחן ערוך, סימן ג', סעיף ח': "יש להיזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים, וכן לא יניחו אנשים שתלך ביניהם אישה או כלב או חזיר". כלומר: האישה גרועה ככלב וכחזיר.
  16. "במרוקו לאחר חיבורו הערבה היו מביאים אותה הביתה וחובטים בה על גב האישה והילדים כסגולה לשנה טובה" (ד"ר יואל רפל, מועדי ישראל: אנצקלופדיה שימושית לשבת ולחג, 1990: 95-96).
  17. בבלי, נדרים כ' ע"ב: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו".
  18. זנות בחסות ההלכה: "שאלו התלמידים: והלא אחד החכמים, רב שמו, כשהלך ממקום מגוריו למקום מרוחק אחר היה מפרסם ברבים: 'מי רוצה להיות אשתו ליום אחד?' כך נהג חכם נוסף, רב נחמן שמו" (בבלי, יבמות ל"ז ע"ב); "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו… ילבש שחורים ויתכסה שחורים וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ" (חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה א'). "אמרו עליו, על ר' אליעזר בן-דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה" (בבלי, עבודה זרה י"ז ע"א).
  19. בבלי, עבודה זרה ל"ד ע"ב: "המקדש [לנישואין] אישה בצואת שור, אם הצואה נלקחה משור שנעבד לעבודה זרה – אינה מקודשת; אם נלקחה משור שדינו מוות – האישה מקודשת". דהיינו, ניתן לקדש אישה בצואה!
  20. בבלי, שבת ס"ב ע"ב: נשים המפתות את בחורי ישראל, עונשן שתהיינה קרחות משערות ראשן ומקום ערוותן ייעשה מוגלה.
  21. גבר ואישה הטובעים בנהר, יש להציל את הגבר תחילה (שולחן ערוך, יורה דעה). מבוסס על ההלכה מהתלמוד: "האיש קודם לאישה להחיות [להציל] ולהשיב אבדה" (הוריות י"ג ע"א).
  22. אשרי מי שבניו זכרים, אוי למי שבנותיו נקבות (בבלי, סנהדרין ק' ע"ב).
  23. כיוון שנבראה אישה, נברא שטן עימה ("רבנו בחיי" ורש"י בפירושם על מסכת קידושין פ').