*מאמר זה הועתק בחלקו, עם רשות, מהמאמר "222 סתירות בתלמוד".

אולי תופתעו לשמוע זאת – אך המושג "תורה שבעל פה" לא מופיע בשום מקום בתנ"ך! למען האמת, "תורה שבעל-פה" שכזאת לא מוזכרת כלל ע"י אף אחד מהנביאים, מלכים או סופרים בתנ"ך כולו. אך בכל זאת מאמינים הרבנים כי ניתנה למשה במעמד הר סיני תורה שבעל פה, כזאת המעניקה להם עצמם את הכוח, הסמכות והשליטה על עם ישראל. לדוגמא, הרב שלמה בן אליהו כותב "כל הפירושים שאנו מפרשים ניתנו למשה בסיני". הללו מאמינים כי התורה שבעל פה היא "דברי אלוהים חיים". לפיכך, עלינו לצפות כי לא יהיו סתירות בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, אם כזאת באמת ניתנה ע"י אלוהים. אך אכן קיימות אלפי סתירות בין התלמוד ("התורה שבעל פה") לבין המקרא (תורה נביאים כתובים). לפי זאת לא ייתכן כי ההלכה הרבנית הינה מאלוהים. להלן רשימה קצרה של אפוא קמצוץ של 101 סתירות אשר משינו מנבכי האוקיינוס של הספרות הרבנית. (בנוסף – ראו רשימה של סתירות מאוד מביכות בין התלמוד למדע).


(פרסומת: ראו סרטון הודיאו מיתוס התורה שבעל פה המפריך קיומה של "תורה שבעל-פה")


 

  1. רבי נחמיה אומר כי פרעה לא נספה ביחד עם חילו (מכילתא דרבי ישמעאל)[1], אף על פי שבשמות י"ד 28 (ובמזמור קל"ו 15) ברור מההקשר כולו כי המים כיסו את פרעה על כל חילו ואפילו "אֶחָד מֵהֶם לֹא נוֹתָר" (מזמור ק"ו 11).
  2. חז"ל מלמדים כי משה לא מת (בבלי, סוטה י"ג ע"ב;[2] ספר "משך חכמה", פרשת וזאת הברכה; וספר "דף על הדף", כתובות), למרות שבדברים ל"ד 5-6 כתוב במפורש כי משה מת ונקבר בארץ מואב.
  3. בתלמוד נאמר כי 3 שעות ביום יושב הקב"ה "ומשחק עם לִויתן" (בבלי, מסכת עבודה זרה ג' ע"ב). למרות שאם קוראים את מזמור ק"ד 25-26 ברור לגמרי כי כוונת הפסוק "לִוְיָתָן זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ", היא לכך שהלויתן משחק בים (המילה 'בּוֹ' מכוונת למילה 'הַיָּם', מפסוק 25).
  4. הלל הזקן תיקן את הלכת ה"פרוזבול" (משנה, גיטין ד') וביטל הלכה למעשה את שמטת החובות המחוּיבת מהתורה (דברים ט"ו 1-3). עד כדי כך חמורה היתה פסיקתו של הלל כנגד התורה, עד כי האמורא שמואל אמר עליה: פרוזבול היא עלבון לתורה, אם אאזור כוח – אבטלה! (מסכת גיטין, ל"ו עמוד ב').
  5. בספר ילקוט שמעוני (שמואל א'), נאמר כי טועה כל האומר שבניו של שמואל הנביא חטאו, למרות שבשמואל א' ח' 3 כתוב בפירוש כי הם "וְלֹא־הָלְכוּ בָנָיו בְּדַרְכוֹ [של אביהם] וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ־שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט". במילים אחרות, בניו של שמואל חטאו בגדול (רדפו בצע, לקחו שוחד והיטו משפט)!
  6. בתלמוד (בבלי, מסכת יומא ט' ע"א), נאמר כי טועה מי שאומר שבניו של עלי חטאו. אך בשמואל א' כתוב מפורשות כי הם היו "בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת־ה'" (פרק ב' 12); וגם: "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד" (פס' 17); בהמשך הפרק מסופר כי הם אפילו העזו לשכב עם "הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (פס' 22); שלושה פסוקים לאחר מכן, רומז להם אביהם כי הם חטאו לה' (פס' 25); ואם לא די בכך, בפסוק 34 נאמר לעלי כי שני בניו ימותו ביום אחד בשל מעשיהם הרעים (נבואה אשר הגשימה עצמה בפרק ד' 17).
  7. בילקוט שמעוני (שמואל ב'), נאמר כי טועה כל האומר כי דוד המלך חטא. אולם בשמואל ב' כתוב: "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר־עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" (פרק י"א 27);בפרק י"ב מתוודה דוד בפני נתן ואומר: "חָטָאתִי לַה'" (פס' 13); ובמזמור נ"א שב דוד ומתוודה על חטאו כאשר הוא מתחנן לה' שימחק את פשעו, יכבסנו מעוונו ויטהרנו מחטאו (פס' 3-4), כי "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" (פס' 6).
  8. בילקוט שמעוני (מלכים א'), נאמר כי טועה כל האומר כי שלמה המלך חטא. אך במלכים א' כתוב כי "הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת… "אֲשֶׁר אָמַר־ה' אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־תָבֹאוּ בָהֶם" (פרק י"א 1-2); הוא הרבה לעצמו סוסים (דבר"ה ב' ט' 25) ונשים (מלכים א' י"א, פס' 3),[3] אשר הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים (פס' 2). בפסוק 6 נכתב כי שלמה עשה הרע בעיני ה'; בפסוק 7 נכתב כי שלמה הקים מזבחי אלילים; בפסוק 9 כתוב: "וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה כִּי־נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל"; ובפסוק 14 נכתב כי בעקבות מעלליו של שלמה, ה' הקים שטן לשלמה.
  9. רבי יונתן אמר כי טועה כל האומר כי מלכת שבא היתה אישה (בבלי, בבא בתרא ט"ו ע"ב). ברם עִיון במלכים א' (פרק י' 1-13) ובדבר"ה ב' (פרק ט' 1-12), מבהיר מעל לכל ספק כי מלכת שבא היתה אישה במלוא מובן המילה.
  10. חז"ל לימדו כי "גדול כבוד הבריות, שדוחה את [מצוות] לא תעשה שבתורה",[4] כלומר: "דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות" (רש"י). הרבאהרן ליכטנשטיין מסביר: "רש"י מזכיר את הגמרא ביבמות, המסיקה שחכמים יכולים לגזור גזירה שתעקור דבר מן התורה".[5] אך בתורה (דברים ד' 3, י"ג 1), נאמר כי אסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה; ובדברים כ"ז 26 כתוב כי ארור מי שלא מקיים את מצוות התורה.
  11. לפי המתועד בחומש, מצוות התורה ניתנו על ידי משה (שמות י"ט, דברים ה') ולא לפני כן. לפי חז"ל, גם התושב"ע נמסרה מאת משה (ספרא בהר, פרשה א'). אך במקום אחר טוענים הרבנים כי אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב – הספיקו ללמוד ולקיים את התורה שבכתב ואת התושב"ע.[6] אם-כן, מצד אחדטוענים חז"ל כי התורה שבכתב ושבעל-פה ניתנה ע"י משה; מצד שני הם מספרים כי אבותינו למדו את התורה עוד לפני הולדת משה.
  12. בבראשית י"ח 8 נאמר במפורש כי שלושת אורחיו של אברהם אכלו מהכיבוד אשר נתן להם, ככתוב: "וְהוּא־עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". חז"ל מלמדים כי למעשה הם לא אכלו כלל (בראשית רבה, פרשת וירא).
  13. מחבר קהלת מזהיר אותנו פן נעשה "סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (פרק י"ב 12). אך שימו לב לשתי הפרשנויות של חז"ל לאותו פסוק: 1-"אין הכוונה שיזהר מעשות אותם, אלא שיזהר וישתדל לעשותם…" (אברבנאל, הקדמה לפרשנות על ירמיהו); 2- "בני, הזהר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה…" ("תורה תמימה", קהלת י"ב). כלומר, פרשנותם הפוכה לגמרי מפשט הפסוק בקהלת ומהקשרו!
  14. בבראשית ט' 1-7 מצווה אלהים את בני נוח בכארבע מצוות לכל היותר. אם זאת, חז"ל בדו מליבם את שבע "מצוות בני נוח".[7] הבעיה מתעצמת כאשר מגלים כי רק שתיים מתוך השבע שהמציאו הרבנים מופיעות בטקסט המקראי; כל היתר פשוט הומצאו והוכנסו לרשימה על אפה וחמתה של התורה!
  15. התורה מצווה: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט 33-34). אולם ההלכה הרבניתקובעת כי  "הגויים שאין בינינו וביניהם מלחמה… אסור להצילן; אם נטו למות כגון: שראה אחד מהן שנפל לים, אינו מעלהו, שנאמר: "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא י"ט), ואין זה ריעך" (הרמב"ם, משנה תורה, הלכות רוצח, ד'). כלומר, כאשר פוגשים גוי טובע, אפילו בעיתות שלום, אסור לנסות להצילו ואין לסייע לו. מדוע? מפני שהוא גוי!
  16. התורה קבעה כי ניסן הוא החודש הראשון בשנה (שמות י"ב 1; ויקרא כ"ג 4). הרבנים קבעו כי ראש השנה יוצא דווקא בתשרי (קצור שולחן ערוך, הלכות ראש השנה).
  17. וכאילו להוסיף חטא על פשע, הוסיפו הרבנים כי "נוהגין לילך בערב ראש השנה אחר תפילת שחרית לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים" (קצור שלוחן ערוך, דיני חודש אלול). זאת למרות שהתורה אוסרת מכל וכל את המנהג הטמא הזה ואף מזהירה כי הנוגע בקבר ולא טוהר, נפשו תיכרת מקהל ישראל (במדבר  י"ט 16-20).
  18. בבראשית א' 28 מברך אלהים את אדם וחווה ומצווה על שניהם: "פְּרוּ וּרְבוּ".למרות הדברים הברורים, קובעת המשנה: "האיש מצווה על פרייה ורבייה, אבל לא האישה" (מסכת יבמות, ו').[8]
  19. התורה אוסרת עלינו לשקר (שמות כ"ג 7; ויקרא י"ט 11). והנה, באים הרבנים ומלמדים כי בניגוד לדברי התורה, לפעמים דווקא מותר ומתבקש לא לומר את האמת ואף לשקר, בעיקר עם מדובר בלשקר לגויים.[9]
  20. 20.במגילת אסתר נאמר באופן פשוט וברור ביותר: "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ… הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא-בָאָה" (פרק א' 12, 17). משום מה, לקחו לעצמם חז"ל את הרשות לקבוע כי המלאך גבריאל הצמיח למלכה ושתי זנב בישבן (!!!) ולכן בוששה להיענות להזמנתו של אחשוורוש (בבלי, מגילה י"ב ע"ב).
  21. בנושא הגירושין, נאמר בתורה: "כִּי-יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם-לֹא תִמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו כִּי-מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (דברים כ"ד 1). כלומר: העילה לנתינת גט יכולה להיות רק זנות או ניאוף.[10] למרות דברים ברורים אלה, באו בית הלל ולימדו כי בעל יכול לגרש את אשתו אפילו אם "הקדיחה תבשילו…". ורבי עקיבא פסק: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (בבלי, גיטין צ' ע"א).
  22. המקרא מעיד על דניאל כי הוא וחבריו היו "יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כָּל-מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע" (דניאל א' 4)… "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם, נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה. וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל-חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת" (פס' 17). למרות שהתנ"ך מעלה על נס את חכמתו של דניאל, טוען רבא כי "דניאל טעה בהאי חושבנא", כלומר: דניאל טעה בחשבון אשר ערך בפרק ט' (בבלי, מגילה י"ב ע"א).
  23. בדברים י' 12 נאמר באופן ברור: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה ה' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם־לְיִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ…". עם-זאת, החליט הפרשן "רבנו בחיי"[11] (ורבים כמוהו) להוסיף אות אחת למילה 'מה', כדי להצדיק את טיעונו: "מה ה' אלהיך שואל מעמך, אל תקרא "מה", אלא מאה, כלומר: מאה ה' אלהיך שואל מעמך… כדי לרמוז בדרך אסמכתא שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות" (פרשת עקב, פרק י'). שימו לב, לא זו בלבד שהפרשן תחב אות לטקסט המקורי, הוא אף המציא מִצְוה אשר אינה כתובה בתורה, לפיה חובה לברך מאה ברכות ביום.
  24.  במגילת אסתר פרק ב' נאמר על מרדכי: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת-הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת-דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ, אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת-תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (פס' 7). חז"ל לא הסתפקו בתיאור הברור לעיל והעניקו למרדכי גם את התפקיד הביזארי הבא: "פעם אחת חזר על כל המניקות ולא מצא לאסתר מניקה, והוא היה מניקה" (ילקוט שמעוני, אסתר פרק ב').
  25.  בספר במדבר כ"ח נאמר: וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַה' פָּרִים בְּנֵי-בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם… "וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם" (פס' 11, 22). למרות שהתורה אומרת "לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם", בתלמוד נאמר כי קורבנות אלה נועדו להיות כפרה על חטאו של האל, רחמנא-ליצלן: "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח… "אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" (בבלי, חולין ס' ע"ב).[12]
  26.  בבראשית ב' נאמר: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (פס' 19-20). חז"ל לא התביישו לקבוע בגסות גרוטסקית, כי מעשה זה "מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה" (בבלי, יבמות ס"ג ע"א). כלומר: אדם הזדווג עם כל חיה וחיה טרם ידע את חוה.[13]
  27.  בבראשית ל"ט מסופר על אשת פוטיפר: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים" (פס' 7-9). "וימאן", פירושו: לא רצה, סירב.[14] משום מה, הבינו זאת חז"ל בצורה הפוכה וקבעו: "שעלה בדעתו לשכב עמה, וראה דמות אביו בחלון ופירש ממנה" (מדרש אגדה על פרשת ויחי, מ"ט, כ"ד). כלומר: חשק יוסף לשכב עם אשת פוטיפר ולולא הופיע יעקב בחלון, לבטח היה נכנע ללחציה.
  28.  חז"ל קבעו כי "אין תפילה של אדם נשמעת, אלא בבית הכנסת" (בבלי, ברכות ו' ע"ב). אולם המקרא מלא בדוגמאות לדמויות אשר התפללו מחוץ לבית הכנסת ותפילתן נשמעה, כגון: אברהם (בראשית כ' 17); משה (במדבר י"א 2, דברים ט' 20-26); חנה (שמו"א פרק א' 10-19); יונה (יונה ב' 2); איוב(איוב מ"ב 8-10).
  29.  חלקה הארי של התורה מוקדש לעבודת הקורבנות וכפרתנו תלויה בה,[15] ככתוב: "כִּי־הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא י"ז 11). למרבה הפלא, מתוך 613 המצוות, אין אפילו אחת המתייחסת לתפילה.[16] על אף זאת, לימדו חז"ל כי "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (בבלי, ברכות ל"ב ע"ב)[17] ולמעשה, כי התפילה החליפה את הקורבנות לחלוטין.[18]
  30. בתורת משה כתוב: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל־הַלֻּחֹת" (שמות ל"ב 16). המילה 'חרות' מדגישה את האופן המחייב והקבוע במצוות. אך על-מנת לתת לעצמם את החופש לפרש את התורה כרצונם ולבדות מליבם מצוות נוספות, שינו חז"ל את הכתוב וקבעו: "אל תקרא 'חרות' אלא 'חירות'" (פרקי אבות ו').
  31. בויקרא כ"ג חוזר על עצמו שלוש פעמים הציווי "תִּקְרְאוּ אֹתָם" (פס' 2, 4, 37). הכוונה: לקרוא 'אותם' – את מועדי ה' – במועדם, כפי שקבעם אלהים. עם-זאת, בא ר' עקיבא וקרא: "אַתֶּם… אַתֶּם… אַתֶּם" (בבלי, ראש השנה כ"ה ע"א). דהיינו, על-מנת להדגיש כי קביעת המועדים אינה בידי שמים, אלא נתונה לשיקול דעתם של הרבנים, סילף עקיבא את הכתוב.
  32.  התורה אוסרת על גילוי עריות ועל חתונת קרובי משפחה באופן קטגורי וברור, ככתוב:  "אִישׁ אִישׁ, אֶל־כָּל־שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה…" (ויקרא י"ח 6-17). אף על פי כן, באה ההלכה הרבנית ופוסקת: "מצוה לישא [להתחתן עם] בת אחותו או בת אחיו" (קיצור שולחן ערוך, הלכות אישות קמ"ה ט').[19]ראייה לכך שהלכה זו מעוותת לחלוטין, מצויה בצוואת ר' יהודה החסיד אשר העז לצאת נגד חז"ל ופסק: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו" (אות כ"ב).
  33.  בשירת האזינו כתוב: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה, גַּם-בָּחוּר גַּם-בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם-אִישׁ שֵׂיבָה" (דברים ל"ב 25). משמע, המושא לשכול ולאימה יהיו גברים, נשים וטף וזקנים. והנה, ב"מדרש תנאים" לספר דברים ל"ב לא נמנעו מלשנות את הפשט ולקבוע בעזות מצח: "אל תקרא עם 'איש שיבה', אלא עם איש ישיבה, מלמד שכולן ראויין לישיבה".
  34. בישעיהו מ"א 2 כתוב: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ…". למרות זאת, במדרש בראשית רבה לא סלדו משינוי הטקסט: "אל תקרא 'העיר', אלא האיר…".
  35. בשמות כ"ט 43 כתוב: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי". עם-זאת, חז"ל לא בחלו מלסלף את הכתוב, וייחסו לו משמעות שונה לגמרי: "אל תקרי 'בכבודי' אלא במכובדיי" (בבלי, זבחים קט"ו ע"ב).
  36.  בדברים ל"ג 4 כתוב: "תּוֹרָה צִוָּה-לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים ל"ג 4). חז"ל עיוותו את הנאמר בגסות כדי להתאימו לנטיית לִבם: "הבא על נערה מאורסה [בחלום] יצפה לתורה, שנאמר (דברים לג): תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב; אל תקרי 'מורשה' אלא מאורשה" (בבלי, ברכות נ"ז ע"א).
  37. בישעיהו ג' 3 נאמר: "שַׂר־חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ". חז"ל העזו לשנות את הטקסט וקבעו: "אל תקרי 'שר חמשים' אלא שר חומשין;זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה" (בבלי, חגיגה י"ד ע"א).
  38. בספר במדבר כ"ד 3, 15 מתואר בלעם כ"גֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן". מפסוק 16 ניתן להבין בנקל כי 'שתם העין', פירושו: גלוי עיניים.[20] אך ב"מדרש אגדה"(פרשת בלק, כ"ד) לא רק שנאמר בדיוק ההפך, אלא שלכבוד זאת גם החליפו בחוצפה את האות הראשונה במילה "שתם": "ונאם הגבר שתם העין. מכאן שבלעם, סומא [עיוור] באחת מעיניו היה; אל תקרא 'שתום' אלא סתום".
  39. בשמות י"ב 17 כתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". 'היום הזה' מתייחס לחג 'המצות' מראשית הפסוק. למרות שהמילה "מצות" נשנית גם בפסוקים 8, 15, 20, 39, הרשה לעצמו ר' יאשיה לשנות לגמרי את משמעותה ולקבוע כי אין לקרוא 'מצות', "אלא ושמרתם את המצוות" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא פרשה ט').
  40. בשמות כ"ה 18, 20 כתוב: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת… וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל־הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל־אָחִיו אֶל־הַכַּפֹּרֶת…". חז"ל סטו בגסות מהפשט ופירשו: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים [מזדווגים[21]] זה בזה ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה" (בבלי, יומא נ"ד ע"א).
  41. בדברים כ"ד 16 כתוב: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". ביחזקאל י"ח נאמר: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת… "בֵּן לֹא־יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (פס' 4, 20). בניגוד למסר הצלול והברור של המקרא, לימדוחז"ל כי "בעוון נדרים מתה אישה של אדם… "בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים" (בבלי, שבת ל"ב ע"ב); הרד"ק קבע כי "הבנים הקטנים מתים בעוון אבותם";[22] ורש"י העיר כי "הקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים".[23] כלומר: התנ"ך אומר כי לא יומתו בנים בעוון אבותיהם; התלמוד ובכירי הפרשניםהמסורתיים מלמדים כי הבנים כן יומתו בעוון אבותיהם.
  42. בשמות כ' 4-5 נכתב בפירוש: "לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…". לא זו בלבד שאין להשתחוות לפסלים, התורה אף מצוונו: "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כ"ג 24-25).הרבנים התעלמו מכך, שהרי ב"בית הכנסת בנהרדעא הייתה אנדרטא [פסל אדם בדמות המלך[24]], והיו נכנסים רב ושמואל ואביו של שמואל ולוי ומתפללים שם" (בבלי, ראש השנה כ"ד ע"ב).
  43.  התורה אוסרת על קיום משכב-זכר מכל וכל ומכנה זאת תועבה (ויקרא י"ח 22, כ' 13).[25] בניגוד לכך, קובע הרמב"ם: "הבא על הזכור… אם היה הזכור בן תשע או פחות, שניהן פטורין".[26] הווה אומר, הרמב"ם מתיר יחסי מין בין שני זכרים, ובלבד שאחד מהם עודנו תחת גיל תשע. בכך למעשה, הוא מאפשר הומוסקסואליות ופדופיליה גם יחד,והכל בחסות ההלכה.
  44.  במשנה נפסק כי "בת שלוש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה" (מסכת נידה, פרק ה'). דהיינו, תינוקת למעלה מגיל שלוש מותרת לנישואין ולבעילה![27]רש"י אף מצא לכך תקדים בתורה וקבע כי יצחק נישא לרבקה כאשר היתה בת שלוש.[28] אך שימו לב כיצד מתוארת רבקה פרק אחד קודם לכן, בבראשיתכ"ד: "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת… וְכַדָּהּ עַל־שִׁכְמָהּ. וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט־מַיִם מִכַּדֵּךְ. וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל־יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם־כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל־הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל־הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל־גְּמַלָּיו" (פס' 15-20). האם כך מתנהגת ילדה בת שלוש?.. גם על-פי תיאור המפגש הראשון בין רבקה ליצחק, די ברור כי מדובר באישה או בנערה בוגרת: "וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת־עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת־יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל. וַתֹּאמֶר אֶל־הָעֶבֶד מִי־הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד, הוּא אֲדֹנִי. וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (פס' 64-65).
  45.  התורה מותחת גבול ברור ותהומי בין הטהור לבין השרץ הטמא (ויקרא י"א, דברים י"ד). אף על פי כן, התלמוד הבבלי מספר על ר' מאיר, שהיה "אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים";[29] על סומכוס, תלמידו של ר' מאיר, "שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה"; ועל תלמיד ותיק מיבנה, "שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים" (מסכתעירובין י"ג ע"ב). במילים אחרות, על-ידי פלפולים הלכתיים, הרשו לעצמם חז"ל להפוך לטהור "את מה שכתוב בתורה במפורש שהוא טמא" (ביאור שטיינזלץ).
  46.  בספר דברים מצוּוה על המלך ש"לֹא יַרְבֶּה־לּוֹ נָשִׁים" (פרק י"ז 17). על אף ההזהרה הברורה מהתורה, פסק הרמב"ם כי כל גבר עשיר דיו רשאי לשאת "כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו…".[30] חשוב לומר כי למרות שמבחינה הלכתית יכול האיש לקחת מאה נשים, מזכיר הרמב"ם כי חז"ל צמצמו זאת "רק" לארבע, על-מנת שיהיה לבעל פנאי לשמש כל אחת מהן לפחות פעם בחודש.[31]
  47.  בספר בראשית (א' 27, ב' 21-23) נאמר במפורש כי ביום השישי ברא אלהים גבר אחד (אדם) ואישה אחת (חווה). והנה, בעזות מצח חסרת תקדים, קבועים חז"ל כי למעשה ברא אלהים לאדם שתי נשים; הראשונה לילית והשנייה חווה (מדרש "אלפא ביתא דבן סירא").
  48.  בספר דברים חוזרת ומודגשת האזהרה שלא להוסיף ולו גם מצווה אחת על הכתוב בתורה (דברים ד' 2, י"ג 1). הרבנים התעלמו מכך והוסיפו מצוות רבות, ממש בשמו המפורש של הקב"ה, למשל: להתעטף בטלית, נטילת ידיים, הדלקת נרות[32] והפרשת חלה.[33]
  49. בסדר הבריאה, המתואר בבראשית א', נאמר במפורש כי ביום השני עשה אלהים את ה"רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (פס' 6). בפשטות, התורה מדווחת כי ביום השני נהיה הרקיע, "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (פס' 8). חז"ל לא הסתפקו בכך וקבעו, ללא כל גושפנקא מהתנ"ך, כי ביום שני ברא אלהים גם את המלאכים: "אימתי נבראו המלאכים? ר' יוחנן אמר: בשני נבראו המלאכים" (בראשית רבה פרשה א').
  50.  התנ"ך מדגיש כי כאשר נבראה התבל וכל אשר בה, לא נועץ אלהים באף אחד אלא עשה זאת לבדו, ככתוב: "גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן, אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ, מִי אִתִּי" (ישעיהו מ"ד 24).[34] כל זאת לא מנע מחז"ל לפסוק כי כאשר ביקש אלהים לברוא את האדם, הוא נועץ ונמלך תחילה במלאכי השרת (בבלי, סנהדרין ל"ח ע"ב).[35] ישעיהו הנביא (מ' 12-14) הדגיש כי אלהים לא נועץ בשום דבר כאשר ברא את עולמו. ברם עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הרבנים קבעו כי הוא נועץ בתורה טרם ברא את העולם.[36]
  51. בישעיהו מ"ג נאמר ישירות מפי הגבורה, באופן ברור וחד, כי הבריאה כולה נוצרה לכבוד ה' ובשבילו (פס' 7). בהתרסה לכך, חייבו חז"ל כל אדם ואדם לומר: "בשבילי נברא העולם" (משנה, סנהדרין ד'). ר' נחמן מברסלב המשיך את המגמה הנואלת הזו וקבע "כי צריך אדם לומר: כל העולם לא נברא, אלא בשבילי" (ליקוטי מוהר"ן ה').[37]
  52. לפי הנאמר בתנ"ך, ברור כי בריאת העולם קדמה לתורה (בראשית א'-ב', כ"ו; שמות י"ג-כ"ד; תהילים ע"ח, ק"ד-ק"ה, קל"ו).[38] לעומת זאת, על-פי חז"להתורה קדמה לבריאת העולם(מדרש תנחומא, פרשת בראשית; ילקוט שמעוני, בראשית רמז ב').[39]
  53.  תורת משה מדגישה כי יש אלהים אחד בלבד (דברים ו' 4). עובדה זו לא מנעה ממחבר ספר הזוהר[40]לקבוע כי יש שְני אלהים: "וְעַל דָּא וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים (תרי אלהים הכא, חד כלפי דכר וחד כלפי נוקבא[41])". במילים פשוטות, מחבר הזוהר ביקש להסביר כיצד ייתכן כי אלהים אחד יברא בצלמו שתי דמויות שונות – זכר ונקבה – ולכן קבע בעזות מצח כי חייבים להיות שני אלהים – אחד זכר ואחד נקבה.
  54. מהכתוב בבראשית י"ח (פס' 1-3, 16-22) ברור לחלוטין כי אחד משלושת האנשים שביקרו את אברהם היה ה' בכבודו ובעצמו![42] פשוטו של המקרא לא מנע מחז"ל לקבוע כי שלושת האנשים היו "מיכאל וגבריאל ורפאל" (בבלי, בבא מציעא פ"ו ע"ב).[43] חבל שעל-מנת להימנע מלהודות במובן מאליו, נאלצו הרבנים להמציא את המלאך "רפאל", אשר אינו מוזכר כלל בתנ"ך.
  55. בתלמוד נאמר כי דוד המלך נמנה על צאצאיה של מרים הנביאה: "דוד נמי? ממרים קאתי [=בא], דכתיב (דברי הימים א ב): ותמת עזובה, אשת כלב, ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור, וכתיב (שמואל א יז): ודוד בן איש אפרתי" (בבלי, סוטה י"א ע"ב). אך במקרא אין זכר לכך שמרים נישאה והולידה ילדים! יתרה מכך, חז"ל עורכים שם שגיאה כפולה: ראשית, הם מזהים את מרים הנביאה עם פועה[44] ועם אפרת[45] (כלומר: למרים היו שמות נוספים); שנית, חז"ל טוענים באותו קטע כי דוד המלך הוא צאצא של כלב בן-חצרון ואפרת. לנוכח זאת יש להבהיר: דבר ראשון, אין בתנ"ך שום רמז לכך שמרים הנביאה נקראה גם "פועה" או "אפרת"; דבר שני, ממגילת רות (ד' 19) ומדהי"א (ב' 5-15)[46] נמצא כי דוד המלך נמנה על שושלת רם בן-חצרון (ולא כלב בן-חצרון, כפי שצוין בתלמוד).
  56. מהתיאור במלכים ב' ד' 17-37, ברור ללא צל של ספק כי בנה של האישה השונמית מת (ואלישע השיבו לחיים), שנאמר:"וַיֵּשֶׁב עַל־בִּרְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳרַיִם וַיָּמֹת" (פס' 20), "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת" (פס' 32). ר' משה סופר לא התרשם מהפשט הנהיר וקבע בשם הרמב"ם כי "בן השונמית לא מת ממש" (ה'חת"ם סופר', שו"ת ח"ב יו"ד סי' שלח).[47]
  57.  התורה מדגישה כי עלינו לזכור ולשמור את יום השבת לקדשו וזה כולל לא רק אותנו, כי אם את כל בני ביתנו לרבות: "גֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (שמות כ' 10;דברים ה' 14). למרות שחז"ל סילפו את פירושו של "הגר" וקבעו כי מדובר במי שהתגייר,[48] משמעותו של הגר במקרה זה (ובאופן כללי במקרא) איננה אלא לזר ולנוכרי.[49] על אף הציווי הברור לא להעסיק את הנוכרי אשר בקרבנו בשבת,[50] המציאו הרבנים, יש מאין, את הביטוי "גוי של שבת"[51] וקבעו כי אמנם אסור לבקש מהגוי לעשות מלאכה באופן מפורש,[52] אך לומר לנוכרי ברמז – מותר![53] הבנתם את הפלפול?.. אסור לומר, מותר לרמוז! ראוי לציין כי הרבנים המאפשרים לרמוז לגוי לבצע מלאכה בשבת, עוברים בגסות על ההלכה ב"קיצור שולחן ערוך", הקובעת: "ואפילו לרמוז לו [לגוי] לעשות, אסור" (סימן צ', סעיף י"ד). מכל מקום, הביטוי "גוי של שבת" מדגים נכוחה כיצד הוסיפו חז"ל חטא על פשע כאשר מצד אחד סילפו את משמעותו הברורה של הביטוי "גר"; ומצד שני מנעו ממנו לנוח בשבת, כפי שציווה ה'.[54]
  58. בספר במדבר כ"ב נאמר: "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת־אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם־שָׂרֵי מוֹאָב" (פס' 21). בהשראת תיאור קצר זה, הגיע מחבר ספר הזוהר למסקנה סוטה ומטונפת לפיה בלעם "היה מטמא את עצמו בכל לילה באתונו, והיה עושה עימה מעשה אישות" ("זוהר לעם", בראשית ב' – חיי שרה, נחש הרקיע, עמ' 118).
  59.  מהמקרא עולה באופן ברור כי לכל בני האדם יש נשמה, יהודים וגויים כאחד (למשל: בראשית ב', ז' ; דברים כ' 16; יהושע י' 40; ישעיהו ב' 22, מלכ"א י"ז 17). האר"י (ר' יצחק לוריא בן שלמה, בן המאה ה- 16) לא השתכנע מכך וקבע כי אין בגויים רוח או נשמה ואינם שווים אפילו לבהמה הכשרה למאכל, אלא מטה ממנה ("עץ החיים", היכל אבי"ע, שער הקליפות, פרק ב'-ג').[55]
  60.  בספר שופטים ד' מתואר כיצד נס סיסרא מן המערכה והגיע מובס ומותש אל אוהל יעל, אשת חבר הקיני: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי אַל־תִּירָא וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי־נָא מְעַט־מַיִם כִּי צָמֵאתִי וַתִּפְתַּח אֶת־נֹאוד הֶחָלָב וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַסֵּהוּ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וְהָיָה אִם־אִישׁ יָבוֹא וּשְׁאֵלֵךְ וְאָמַר הֲיֵשׁ־פֹּה אִישׁ וְאָמַרְתְּ אָיִן. וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת־חֶבֶר אֶת־יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת־הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת־הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא־נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת" (פס' 18-21). רבי יוחנן לא התייחס לכך ובהתבסס על פיוט משירת דבורה (שופטים ה' 27), נתן דרור למחשבת ליבו המנאפת; הוא קבע ללא בושה כי טרם נרדם, הספיק סיסרא לבעול את יעל שבע פעמים (בבלי, יבמות ק"ג ע"א: "אמר רבי יוחנן: שבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, שנאמר (שופטים ה): בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד").
  61.  בתורה נאמר במפורש כי החטא אשר בגינו הומתו בני אהרן (נדב ואביהוא) היה על שהקריבו אש זרה אשר לא ציווה אותם ה' (ויקרא י' 1-2, ט"ז 1;במדבר ג' 4, כ"ו 61). ר' אליעזר דחה את הפשט הברור וקבע סיבה שונה בתכלית: "לא מתו בני אהרן, עד שהורו הלכה בפני משה" (בבלי, עירובין ס"ג ע"א). דהיינו, בתורה כתוב כי הם הומתו מפני שהקריבו "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה"; התלמוד אומר: מפני שלימדו הלכה בפני משה.
  62. בספר מלאכי נערכת השוואה ברורה בין הכוהנים לבין מלאך ה', שנאמר: "כִּי־שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ־דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה'־צְבָאוֹת הוּא" (פרק ב' 7). למרות שהפסוק וההקשר כולו נהירים בכוונתם לכוהנים משבט לוי (פס' 1-8), הרשו לעצמם חז"ל לסלף את הכתוב באופן אנוכי בכך שרמזו כי פסוק 7 מכוון אליהם, כלומר אל הרבנים עצמם: "…'כי מלאך ה' צבאות הוא', אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו" (בבלי, מסכתות: מועד קטן י"ז ע"א;חגיגה ט"ו ע"ב).
  63. בספר בראשית ט' 20-22 נאמר כי לאחר יציאתו מהתיבה, "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן־הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי־אֶחָיו בַּחוּץ". על אף התיאור הברור בתורה, לא השכילו חז"ל מלכבוש את ייצרם וקבעו כי יש שתי אפשרויות להבנת הקטע: א- חם סירס את אביו; ב- חם בעל את אביו (בבלי, סנהדרין ע' ע"א. רש"י מאשש זאת בפרשנותו).
  64.  בספר שמות כ"ג 2 נאמר באופן חד וברור "לֹא־תִהְיֶה אַחֲרֵי־רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא־תַעֲנֶה עַל־רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". במילים אחרות, אם הרשעים מטים משפט, אל תלך בעקבותיהם.[56] אף על פי כן, כדי לחדד את טיעונו בוויכוח הלכתי מול ר' אליעזר ולהוכיח כי חובה ללכת אחרי רוב הפוסקים, השמיט ר' ירמיה את המילה "לא" מהקטע ובכך הפך על פניה את משמעות הפסוק (בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב).[57]
  65.  בשמות ל"ד 27 כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה כְּתָב־לְךָ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת־יִשְׂרָאֵל". דהיינו, לא נכרתה הברית, אלא לפי[58] הדברים אשר כתב משה. בהתרסה גמורה לפסוק לעיל, קבע ר' יוחנן: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה" (בבלי,גיטין ס' ע"ב). כלומר, למרות שהתורה אומרת בפירוש כי הברית נכרתה על-פי הדברים הכתובים, סברו חז"ל בדיוק את ההפך: הברית נכרתה דווקא לפי הדברים שבעל פה (דהיינו, לפי התושב"ע).
  66. בספר דברים ל"ג פס' 2 נאמר: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ". מעניין כי אפילו העובדה שמשפט זה נכתב על ידי משה איש האלהים, לא מנעה מרבי יהודהלשנות את הכתוב ולקבוע על דעת עצמו כי אין לקרוא "מסיני", אלא "לסיני" (ילקוט שמעוני, פרשת יתרו).[59]
  67. בבראשית ד' 1-2 כתוב בצורה ברורה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת־חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת־קַיִן. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת־אָחִיו אֶת־הָבֶל…". כלומר: חוה ילדה את קין ואת הבל מאדם. חז"ל לא הצליחו לרסן את דמיונם הפרוע וסתרו את התורה בצורה בוטה: "האישה הזאת [חוה], כל מה שנזרעה הרה ויולדת בבעילה; בא אליה רוכב נחש ועיברה את קין ואחר כך, בא אליה אדם ועברה את הבל" (פרקי דרבי אליעזר כ"א). דהיינו: לפי חז"ל, הבל אמנם נולד מאדם וחוה, אך קין נולד מזיווגם של חוה והנחש…
  68. בבראשית י"ח מתואר ביקורם של שלושת האנשים את אברהם באלוני ממרא. ברגע בו מבחין בהם אברהם, הוא אץ "לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה. וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל-נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (פס' 2-3). ברור כי אברהם זיהה אחד מהאנשים כה', שהרי הוא מדבר בלשון יחיד ואינו מהסס לכנותו "אֲדֹנָי" (במקרא, מתייחס שם תואר זה – עם קמץ תחת האות נ' – אך ורק לאלוהי ישראל).[60] כל זאת לא מנע מרש"י לקבוע כי אברהם חשב את שלושת האנשים לערביים עובדי אלילים.
  69.  חז"ל התעלמו מהאיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה (דברים ד' 2, י"ג 1) וגזרו על נשים שתי מצוות אשר אינן מוזכרות בתנ"ך כלל: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנידה, ובחלה, ובהדלקת הנר" (משנה, שבת פרק ב').[61] שימו לב, לא זו בלבד שהרבנים הוסיפו יש מאין, שתי מצוות חדשות לגמרי (חלה והדלקת נרות), הם אף איימו בעונש אשר אין לו זכר ושריד בתורה.
  70. בישעיהו ל' 20 נאמר: "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר וּמַיִם לָחַץ וְלֹא־יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ". מהפסוק עצמו ומהקשרו המיידי, מובן כי המילה "מוֹרֶיךָ" מתייחסת לאלהים. משום מה, בחרו שלושה מגדולי הפרשנים והפוסקים ביהדות הרבנית להתנגד לפשט הברור של הפסוק; ר' דוד אברהם מנדלבוים,[62] ר' יצחק זילברשטיין[63] ור' יצחק יוסף[64] הניחו כי המילה "מוֹרֶיךָ" מתייחסת דווקא לתמונות הרבנים עצמם ("ילקוט יוסף"[65] אף מפרט כי לאור אותו פסוק, מותר להדביק את תמונות הרבנים באלבום ועל קירות הבית). מעניין כי השלושה סטו בגסות, לא רק מהמשמעות הברורה של הפסוק לאור הקשרו בפרק ל' כולו, הם אף סתרו את פירושם של רש"י[66] ושל מצודת דוד,[67] שקבעו: "מוֹרֶיךָ – הקב"ה, המלמדך להועיל".
  71.  בויקרא כ"ו 15-16 נאמר: "וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ… "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם". חז"ל שינו את הכתוב וקבעו: "בעוון חלה אין ברכה… "שנאמר: אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת…. "אל תקרי בהלה אלא בחלה" (בבלי, שבת ל"ב ע"ב). במילים אחרות, התורה מזהירה כי אם לא ילך העם בחוקות ה', תבואנה עליו רעות חולות.חכמי התלמוד שגו כפליים כאשר ניצלו את פס' 16 על-מנת לתרץ ולהצדיק את מִשְנתם: ראשית, הם שינו את הטקסט מ'בהלה' ל'בחלה'; שנית, הם הפכו את 'בהלה' למצוות הפרשת חלה ובעשות זאת, הוסיפו מצווה שאינה מן התורה.[68]
  72. בבראשית כ"ד 39, אומר דמשק אליעזר: "וָאֹמַר אֶל־אֲדֹנִי אֻלַי לֹא־תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי". הניקוד וההקשר של המילה "אולי" ברורים כשמש ואין מקום לסטות מכוונת הפשט של הפסוק.[69] רש"י לא התרשם מנוסח המקרא וקבע: "אלי לא תלך האשה – אֵלַי כתיב". כלומר: רש"י החליף את המילה "אולי", במילה "אֵלַי". בכך, הוא שינה לחלוטין את המשמעות כדי שתתאים להבנתו שלו.
  73. בישעיהו ס"ב 8 כתוב: "נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם־אֶתֵּן אֶת־דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם־יִשְׁתּוּ בְנֵי־נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ". שימו לב לפרשנות מרחיקת הלכת שהעניקו חז"ל לפסוק: "א"ר יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב): נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" (בבלי, ברכות ו' ע"א).נראה כי הרבנים לא השכילו להבין כי מדובר בתיאור מטאפורי בלבד; הם התייחסו לביטוי 'בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' באופן מילולי לחלוטין ובכך טעו פעמיים:ראשית, הם למעשה רמזו לכך כי לאלוהים יש זרוע פיזית של ממש; שנית, הם קבעו כי ה' מניח על זרועו תפילין.[70]
  74.  חרף האיסור החמור להוסיף או לגרוע ממצוות מן התורה,[71] קבעה ההלכה: "נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: 'על פי שניים עדים' (דברים י"ז, 6) – לשון זכר, לא לשון נקבה".[72] לא זו בלבד שהרבנים הוסיפו מצווה חדשה, אלא שההיגיון שעליו התבססו מעוות לחלוטין; שימו לב, לדברי הרמב"ם, כיוון שהפסוק מספר דברים י"ז מדבר בלשון זכר, אין הנשים נכללות בו. אך גם עשרת הדברות[73] נכתבו בלשון זכר; האם בשל כך פטורות הנשים גם מהן?.. יתרה מכך, המקרא עצמו מספק דוגמאות לכך שעדותן של נשים לא נפסלה: 1- בבמדבר כ"ז 1-5 נעמדות בנות צלפחד לפני משה ושוטחות את טענתן ללא כל הסתייגות משפטית מעצם עדותן; 2- בספר מלכים ב' ג' 16-27מקבל שלמה את עדותן של שתי הנשים אשר עמדו לפניו.
  75. במשלי ג' 17 נאמר על חכמת ה': "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי־נֹעַם וְכָל־נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". מחבר מדרש "לקח טוב"[74] ירד לסוף דעתו של הפסוק ופירש: "למוד תורה מאהבה וסוף הכבוד לבוא" (פרשת מסעי). גם הרמב"ם השכיל להבין כי הפסוק מתכוון לתורה, וכתב: "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם".[75] בקהלת ט' 17 נאמר: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים". גם את פסוק זה הבינו הרבנים כמדבר על דרכה של תורה להיאמר ולהישמע בנחת.[76] בנחמיה ח' 10 כתוב: "כִּי־חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם". לאור הפרק כולו, ניתן לפרש את הביטוי 'חדוה' בשני אופנים: א)שמחה[77]; ב) תורה.[78] כלומר, לימוד התורה, כפי שנעשה על ידי עזרא הסופר (פס' 1-12), הלך יד ביד עם חדוה. בניגוד לכל אלה, החליט ר' חנינא בר פפא להפוך את היוצרות ולקבוע: "פנים זועפות – למקרא, כשאדם מלמד בנו תורה, צריך ללמדו באימה" (ילקוט שמעוני, שמות כ', סימן רפ"ו).
  76. בויקרא כ"ג מפורטים מועדי ישראל, כפי שנקבעו על ידי אלהים בכבודו ובעצמו. הפרק מדגיש כי מדובר ב"מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר־תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי" (פס' 2). המועדים שייכים לה' והוא שקבע את התאריך המדויק בו יש לחגוג אותם. בפס' 27 נאמר: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא־קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם". יום כיפור, אם כן, חייב לחול כל שנה בדיוק בעשרה בתשרי.[79] והנה, עובדה זו לא מנעה מחז"ל לחלל את יום הכיפורים במצח נחושה, על ידי שינוי התאריך לאחד עשר בתשרי למרות שידעו כי מדובר בשגגה (בבלי, ראש השנה כ"ה ע"א).[80] והרמב"ם הצדיקם, באמרו: "בית דין שקידשו את החודש – בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין – הרי זה מקודש, וחייבין הכול לתקן המועדות על יום שקידשו בו:  אף על פי שזה ידע שטעו, חייב לסמוך עליהם".[81]
  77. בבראשית מ' 10 מספר שר המשקים ליוסף כי ראה בחלומו גפן בעלת שלושה שריגים. יוסף מפרש את החלום ואומר: "שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת־רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל־כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס־פַּרְעֹה בְּיָדוֹ…" (פס' 12-13). בהמשך הפרק מתברר כי יוסף צדק ופירושו התגשם אחת לאחת: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת־פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל־עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת־רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים… "וַיָּשֶׁב אֶת־שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל־מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל־כַּף פַּרְעֹה… "כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף" (פס' 20-21). ואולם, אף על פי שהכתוב מבהיר כי שלושת השריגים לא סִמלו אלא שלושה ימים, באו חז"ל וקבעו פתרונות שונים בתכלית: "ר' אליעזר אומר: שלושה שריגים – זה אברהם יצחק ויעקב"; "ר' יהושע: שלושה שריגים – זה משה ואהרן ומרים"; "ר' אלעזר המודעי אומר: שלושה שריגים – זה מקדש ומלך וכהן גדול"; "ר' יהושע בן לוי: שלושה שריגים – אלו באר עמוד הענן ומן";ר' ירמיה בר אבא אמר: שלושה שריגים – אלו שלושה רגלים, שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה" (ילקוט שמעוני, בראשית מ'). שימו לב, לא רק שיש לרבנים את עזות המצח לסתור את פתרונו של יוסף ואת דברי התורה, הם אף אינם נמנעים מלסתור אחד את השני.
  78. בבראשית מ"א 26-27 מפרש יוסף את חלומו של פרעה ואומר לו כי "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה…"וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה". בפסוקים 53-54, אנו למדים כי פתרונו של יוסף התברר כאמת לאמיתה: "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף". במילים אחרות, התורה אומרת במפורש כי שבע הפרות הטובות היו שבע שנים טובות; שבע הפרות הרעות היו שבע שנות רעב. חז"ל לא התרשמו מפתרונו של יוסף והציעו חלופה: "שבע פרות הטובות, שבע בנות אתה מוליד. שבע פרות הרעות, שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו: שבע שבלים הטובות, שבע מלכויות אתה מכבש. שבע שבלים הרעות, שבע אפרכיות מורדות בך" (מדרש בראשית רבה, מקץ, פרשה פ"ט).
  79.  כך מתואר בריאת האישה בבראשית ב' 21-22: "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל־הָאָדָם". בקיצור, אלהים הרדים את האדם, ומאחת מצלעותיו יצר את האישה. למרות התיאור הברור והפשוט דלעיל, קבע ר' שמואל בר נחמן סדר בריאה חדש: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן" (מדרש בראשית רבה, פרק ח'). במילים אחרות, מלכתחילה ברא אלהים את אדם וחווה מחוברים זה לזה בגבם ורק לאחר מכן, ניסר אותם באמצע כדי ליצור שתי דמויות נפרדות.
  80. ככתוב בבראשית ב' 21-22, כדי לברוא את חוה, הפיל "ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל־הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו… "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע אֲשֶׁר־לָקַח מִן־הָאָדָם לְאִשָּׁה". דהיינו, אלהים השתמש באחת מצלעותיו של אדם כדי לברוא את אשתו. משום מה, דבקו חז"ל בגרסה שונה וקבעו כי ה' ברא את חוה מזנבו של האדם (בבלי, עירובין י"ח ע"א).[82] במילים אחרות, על-אף שבפסוק כתוב באופן מפורש "צֵּלָע", אומרים הרבנים "זנב".
  81.  לפי במדבר י"ט 16, "כֹל אֲשֶׁר־יִגַּע עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל־חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ־בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים". על כן, מעודדת אותנו התורה להימנע ממגע במת או בקברו, קל וחומר – לדרוש אל המתים (דברים י"ח 11). בהתרסה מוחלטת למצוות התורה, חז"ל מעודדים את חסידיהם לעסוק בפולחן המתים ולהשתטח על קברי צדיקים;[83] וכאילו לא די בכך – אפילו לדרוש אל המתים.[84] רוב הרבנים[85] ששים לחזק את המנהג המתועב הזה, עד כי הסתייגותו של הרמב"ם אינה נשמעת, אלא בקול ענות חלושה: "והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות" (משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ד').[86]
  82. בדניאל י"ב 1-3נאמר: "וּבָעֵת הַהִיא יִמָּלֵט עַמְּךָ כָּל־הַנִּמְצָא כָּתוּב בַּסֵּפֶר. וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". דהיינו, בניגוד לצדיקים אשר יקיצו לחיי עולם ויזהירו כזוהר הרקיע לעולם ועד, ינחלו הרשעים דיראון עולם (כלומר: חרפה נצחית[87]). ר' עקיבא, כנראה לא התרשם מדבר אלהים וקבע: "משפט רשעים בגיהינם, שנים עשר חודש" (משנה, עדויות ב'). במילים אחרות, המקרא אומר: "לדראון עולם"; ר' עקיבא מתריס: שנה בלבד!
  83. בבראשית מ"א 26 פותר יוסף את חלומו של פרעה ומבאר לו כי "שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה". פסוקים 53-54 מבהירים כי פתרונו של יוסף התברר כנכון ומדויק: "וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף". והנה, למרות שהתורה אומרת במפורש כי שבע הפרות שוות שבע שנים, לא היססו חז"ל לספק לכך פרשנות שונה בתכלית: "ר' יהודה אומר: ארבע עשרה שנה היו… "רב נחמן אומר: עשרים ושמונה שנה… "רבנן אמרין: ארבעים ושתים…" (ילקוט שמעוני, בראשית מ"א, סימן קמ"ז).
  84.  בעניין מענק הלוואות בקרב עם ישראל, אוסרת התורה מכל וכל לקיחת ריבית ונֶשׁך, שנאמר: "אִם־כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כ"ב 24); "אַל־תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית" (ויקרא כ"ה 36); "לֹא־תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ" (דברים כ"ג 20). חז"ל לא התרשמו מהצו האלוהי האוסר גְבִיית נֶשך, והחליטו – אל אפה וחמתה של התורה – להתיר את הריבית, תוך התחכמות ופלפול הלכתי (בבלי, בבא מציעא ס"א ע"ב).
  85. בבראשית ל"ה 22 כתוב: "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל…". בברכה אשר בסיפא של הספר, מזכיר יעקב לראובן את מעלליו: "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז; "…כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (מ"ט 3-4). בלי למצמץ, חיברו חז"ל גרסה חלופית לסיפור: "וישכב את בלהה פילגש אביו, מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה" (בבלי, שבת נ"ה ע"ב). במילים אחרות, המקרא אומר: "וַיִּשְׁכַּב אֶת־בִּלְהָה"; התלמוד קובע: "כאילו שכב עמה".[88]
  86. בדברים ו' 7 נאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". כדי להצדיק את התושב"ע, קבעו חז"ל: "אל תקרי 'ושננתם', אלא ושלשתם; לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד" (בבלי, קידושין ל' ע"א). בכך הוסיפו הרבנים חטא על פשע; לא רק שהעזו לשנות את הכתוב ב'קריאת שמע', הם אף הוסיפו מצווה שאינה כתובה בתורה: חייב אדם ללמוד שני שלישים מחייו את המשנה והתלמוד.
  87. בבראשית ב' 16-17 גוזר אלהים על האדם את המצווה הבאה: "מִכֹּל עֵץ־הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". למרות הדברים הברורים, ר' יהודה אמר: "אדם הראשון לא נצטווה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר: ויצו ה' אלהים על האדם" (בבלי, סנהדרין נ"ו ע"ב). במילים אחרות, התורה אומרת מפורשות כי ה' ציווה על האדם שלא לאכול מעץ הדעת; אך בהסתמך על אותו פסוק (פס' 16), קבעו חז"ל כי אלהים ציווה על האדם שלא יעסוק בעבודה זרה.
  88. בבראשית ב' 6-7 כתוב: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת־כָּל־פְּנֵי־הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן־הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". כלומר: קודם הִשקה ה' את האדמה ואז יצר את האדם. חכמי התלמוד הפכו את היוצרות וקבעו "שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו" (בבלי, מנחות ס' ע"ב). דהיינו, על-פי התורה, קודם העלה אלהים אד מן הארץ להשקות את האדמה ואחר כך, יצר את האדם; לפי חז"ל, קודם יצר אלהים את האדם ורק לאחר מכן ירדו הגשמים.
  89. בבראשית א' 29 אומר אלהים לאדם וחווה: "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". ובפרק ט' 3 נאמר לבני נוח: "כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל". כלומר: הרשות לאכול בשר ניתנה רק בתקופתו של נוח. אף על פי כן, לא היסס ר' יהודה בן תימא לשנות את סדרי בראשית, וקבע: "אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין" (בבלי, סנהדרין נ"ט ע"ב). במילים אחרות, לפי התורה, התחילו בני-האדם לאכול בשר לאחר המבול; על-פי התלמוד, אדם הראשון נהנה מבשר כבר בגן העדן.
  90. בבראשית ל"ח מסופר כי תמר הצילה עצמה משריפה, בכך שהוציאה את "הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה" אשר הפקיד בידה יהודה (פס' 18-25). חז"ל טוענים כי אותו מטה ממש, לא היה אלא מטהו של משה (בראשית רבתי, פרשת וישב). טענה זו מתגלה כביזרית ותמוהה משני טעמים: ראשית, אין לה כל סימוכין במקרא; שנית, כיצד ייתכן כי המטה שקיבלה תמר מיהודה היה של משה, אם באותה תקופה משה טרם נולד?..
  91.  בבראשית מ"ט 13-14 כתוב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל־צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". מברכה קצרה זו, פסקו חז"ל"שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא [מסחר], ויששכר עוסק בתורה, וזבולון בא ומאכילו" (בראשית רבה, פרשת ויחי צ"ט).[89] ומניין הסיקו חז"ל כי יששכר לומד גמרא בישיבה? "רובץ בין המשפתים, אלו שלושה שורות של תלמידי חכמים, שהן יושבים לפניהם" (שם, צ"ח). כלומר: ללא כל ביסוס מקראי ובניגוד מוחלט לפירוש האמִתי של המילה 'מִּשְׁפְּתָיִם' (שמשמעותה: מכלאות-צאן[90] או כיריים[91]), בדו הרבנים מלִיבם הסכם לא-כתוב בין זבולון ליששכר, אשר לפיו יממן זבולון את לימודי הגמרא של אחיו.[92]
  92. בספר מלכים ב' פרק י' נאמר: "וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן…" (פס' 1). חז"ל קבעו, יש מאין וללא כל גושפנקא מקראית, כי בנוסף לכך היו לאחאב עוד שבעים בנים ביזרעאל (אסתר רבה פרשה א').[93]
  93. בישעיהו א' 15 כתוב: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ". חז"ל התעלמו מכך וקבעו על דעת עצמם "שכל המרבה בתפילתו, נענה" (מדרש שוחר טוב, שמואל פרשה ב').[94] במילים אחרות, המקרא מזהיר כי בנסיבות מסוימות גם אם נרבה בתפילה, היא לא בהכרח תשמע;[95] חז"ל הבטיחו באופן קטגורי כי כל המרבה להתפלל תפילתו תענה.
  94. בספר בראשית א' 1 נאמר באופן ברור: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". כנגד התיאור הפשוט לעיל, מתעד התלמוד הירושלמי כיצד החליטורבני בית הילל לשנות את סדר הבריאה ולקבוע: "הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים" (דף י,ב פרק ב הלכה א גמרא).
  95. בנחמיה ז' 7 כתוב: "הַבָּאִים עִם־זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה עֲזַרְיָה רַעַמְיָה נַחֲמָנִי מָרְדֳּכַי". בפרק י"ב 47 נאמר: "וְכָל־יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ…". משני הפסוקים לעיל ברור מעל לכל ספק כי השמות 'נחמיה'[96] ו'זרובבל' מתארים שני אנשים שונים בתכלית. חז"ללא התרשמו מכך וקבעו: "זרובבל שנזרע בבבל ומה שמו, נחמיה בן חכליה" (בבלי, סנהדרין ל"ח ע"א). דהיינו, משני אישים שונים לגמרי, עשו חכמי התלמוד אדם אחד. לראיה כי מדובר בטעות, ניתן לצטט את ר' יעקב עמדין,[97] אשר אמר על מאמר חז"ל כי מדובר ב"דבר תמוה שהרי הוא נגד פשט הכתובים המבוארים בספרים של עזרא ונחמיה".
  96.  חז"ל קבעו חוק ברזל מקראי, לפיו "כל מי שנאמר בו: לך לשלום, הלך וחזר. וכל מי שכתוב בו: בשלום, הלך ולא חזר" (שמות רבה, פרשת שמות ה').[98]אך הנה 3 דוגמאות הפוכות לכך מהתנ"ך: א- בבראשית כ"ח 20-21 נודר יעקב "נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים". לאחר מכן מסופר כי הוא אכן שב בשלום (ל"ג 18-20);  ב- לפני שיצא יפתח למלחמה בבני עמון, הוא נדרכי "הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (שופטים י"א 31). בפסוק 34 נאמר כי שב יפתח הביתה בשלום לאחר שהכניע את אויביו; ג- בספר שמואל א' כ"ט 7 קורא אכיש מלך גת לדוד ואומר לו: "וְעַתָּה שׁוּב וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם וְלֹא־תַעֲשֶׂה רָע, בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים". לאחר מכן מסופר כי דוד אכן שב בשלום, הביס את אויביו ושִחרר את השבויים (כ"ט 11 – ל' 19).
  97. סדר הבריאה, כפי שמתואר בבראשית א', מובן למדי: דגת הים נבראה ביום החמישי (פס' 20-22) ובני האדם ביום השישי (פס' 27). מהפרק עולה באופן ברור כי קיימת הבחנה מהותית בין הדגים לבין בני האדם ומדובר בשני סוגי בריאה שונים לגמרי. ר' יהודה לא התרשם מכך וקבע כי בים קיימים יצורים אשר חציים צורת אדם וחציים צורת דג (בבלי, בכורות ח' ע"א). בפירושו לקטע, מכנה אותם רש"י בשם "סירנות",[99] קרי: בתולות ים. למקרה שתהיתם,ההלכה בעניין זה קובעת כי בת הים אינה כשרה למאכל![100]
  98. במזמור קי"ט 126 נאמר: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". הפרק כולו מהווה שיר הלל ושבח ולמצוות התורה ולקיומן ולכן, מההקשר מובן כי כוונת הפסוק איננה אלא לכך שבמקום לעשות כמצוות ה', בחרנו כעם להפר אותן. חז"ל סטו לחלוטין מפירושו הברור של הפסוק וקבעו: "כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה… "עת לעשות לה' הפרו תורתך, אמרי: מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל" (בבלי, תמורה י"ד ע"ב).[101] הבנתם? על-מנת שלא תישכח התורה, מוטב לעקור אותה! [102] במילים אחרות, התלמוד מוכן להרחיק עד למחוזות האבסורד ובלבד שיצדיקו את קיומה של התושב"ע ואת העלתה על הכתב.
  99. בספר יהושע ה' 4-5 כתוב: "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־מָל יְהוֹשֻׁעַ כָּל־הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל־הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא־מָלוּ". כלומר: הכתוב מדגיש כי כל הזכרים שיצאו ממצרים נימולו. בניגוד לכך, טענוחז"ל כי "לא בִקשו ישראל למול במצרים, אלא כלם בטלו המילה במצרים, חוץ משבטו של לוי" (שמות רבה, פרשת בא י"ט). דהיינו, בתנ"ך נאמר "כִּי־מֻלִים הָיוּ כָּל־הָעָם הַיֹּצְאִים" ממצרים; חז"ל החליטו כי רק שבט לוי נימול.
  100. בנחמיה ח' 15 נאמר: "צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי־זַיִת וַעֲלֵי־עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב". מהכתוב לעיל נמצא כי הדס אינו עץ עבות![103] והנה, למרות שהפסוק מונה סוגי עצים שונים ומבדיל בין הדס לעץ עבות, טענו חז"ל: "היינו הדס היינו עץ עבות" (בבלי, סוכה י"ב ע"א). כלומר: לפי התלמוד, הדס ועץ עבות הם היינו הך.[104]
  101. לאחר שהושלמה כל מלאכת הבריאה, כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה־טוֹב מְאֹד וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א' 31). ר' נחמן בר שמואל לא התרשם מהקשרו של הפסוק וקבע: "הנה טוב מאד – זה יצר טוב. והנה טוב מאד – זה יצר רע" (בראשית רבה, פרשת בראשית ט'). בדומה לכך, על סמך הפסוק: "וייצר ה' אלהים את האדם…" (ברא' ב' 7), החליטו חז"ל כי "שני יצרים ברא הקב"ה: אחד יצר טוב ואחד יצר רע" (בבלי, ברכות ס"א ע"א). קביעות אלה תמוהות ביותר בהתחשב בכך שהמושג 'יצר טוב' אינו מופיע במקרא ולו גם ברמז![105]

[1]גם ב"פרקי דרבי אליעזר" (פרק מ"ג) נטען כי פרעה לא נספה עם חילו בים סוף.

[2][2] הרמב"ם חוזר על כך בפירושו למשנה: "וכן אמרו (סוטה יג,ב): משה רבנו ע"ה לא מת, אלא עלה ומשמש במרום".

[3] בניגוד למצוּוה בתורת המלך (דברים י"ז 16-17).

[4] בבלי, מסכתות: ברכות, מגילה, מנחות, עירובין, שבת. התלמוד גדוש בדוגמאות של סתירות בין הלכות החכמים למצוות התורה בגין תירוצים כגון: "כבוד הבריות", "סייג לתורה", מפני "שהשעה צריכה" ומפני "דרכי שלום".

[5] במאמרו "כבוד הבריות", www.etzion.org.il/vbm/archive/10-halak/15briot.rtf‎

הרמב"ם חוזר ומאשר את הכלל התלמודי הזה בספרו "משנה תורה", הלכות כלאיים, פרק י', כ"ה-כ"ו.

[6] בבלי, יומא כ"ח ע"ב; ירושלמי, עירובין ל"ב; תנא דבי אליהו, פרק ו'; בראשית רבה, תולדות, פרק י'; ויקרא רבה, פרשה ב'.

[7] בבלי, סנהדרין נ"ו ע"א.

[8] ראו גם: קיצור שולחן ערוך, הלכות אישות ה', סימן קמ"ה.

[9] בבלי, יבמות ס"ה ע"ב; בבא מציעא כ"ג ע"ב; אבות דרבי נתן י"ב ג'; חידושי הריטב"א, מסכת חולין פרק ז'; שו"ת שארית יוסף, חלק ב'.

[10] בספר מלאכי ב' פס' 14-16 נאמר כי ה' שונא גירושים (ראו גם משלי ה' 18-19).

[11] ר' בחיי בן אשר (המאה ה- 13).

[12] בפירושו לקטע, מאשר זאת רש"י ומסביר כי רצה הקב"ה לפייס את דעת הלבנה לאחר עוגמת הנפש שנגרמה לה.

[13] ילקוט שמעוני, בראשית ב' סימן כ"ד.

[14] וכך בדיוק כתב על כך מ. צ. קדרי במילון לעברית מקראית: "יוסף סירב להצעת אשת פוטיפר" (2007: 574).

[15] כעשרים אחוזים מכלל מצוות התורה מוקדשים להוראות הנוגעות למשכן, לכהונה ולהקרבת עולות וזבחים לה'.

[16] אדרבא, יש כמה וכמה מקרים במקרא שבהם התפילה מופיעה לצד הקורבנות (למשל, מלכים א' ח', איוב מ"ב).

[17] ובתלמוד הירושלמי כתוב כי בזבח ומנחה כבר "אין מתכפר, אבל מתכפר בתפילה" (ראש השנה, דף ד,א פרק א הלכה ב גמרא).

[18] אבות דרבי נתן, פרק רביעי, סימן ה.

[19] בהשראת הגמרא בבבלי, מסכת בבא בתרא ק"י ע"א.

[20] וכך הבינו זאת: קדרי, במילון לעברית מקראית (שתום = "בעל יכולת ראייה של מחזה שדי"); קאסוטו, בפירושו לאותם פסוקים (שתום = מי שעינו פתוחה לראות מחזה אלהים, כמפרש בפסוק הבא"); מילון אבן שושן, בפרושו למילה 'שתום' ("גלוי, פתוח"); מילון אלקלעי, שם כתוב: שתום = "היפך מן סתום"); ואפילו תרגום אונקלוס, אשר תרגם זאת "פתוח העין" (כפי שציין רש"י).

[21] שטיינלזץ מפרש "מעורים" כ"דבוקים ומחובקים". בכל אופן, מההקשר של הקטע התלמודי כולו אין ספק כי חז"ל כיוונו לאקט מיני.

[22] בפירושו על יחזקאל י"ח.

[23] בפירושו על דברים כ"ד.

[24] תרגום מארמית ע"פ שטיינזלץ (רש"י פירש "אנדרטא": צלם דמות המלך).

[25] "וְאֶת-זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח 22); "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת-זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם. מוֹת יוּמָתוּ, דְּמֵיהֶם בָּם" (שם, כ' 13).

[26] משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, א'.

[27] והרמב"ם מרחיב בנושא: "כל אישה אסורה מאלו: אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה, גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה, הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן, אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה, היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה א').

[28] בפרשנותו על בראשית כ"ה 20. להלן הציטוט במלואו: "הרי ליצחק ל"ז שנים, ובו בפרק נולדה רבקה. המתין לה עד שתהא ראויה לביאה [ובהגיעה לגיל] ג' שנים ונשאה". חשוב לציין כי רש"י אינו מבטא דעת יחיד בעניין גילה של רבקה; בפרקי דרבי אליעזר ט"ז נאמר כי כאשר עזבה רבקה את ביתה כדי לפגוש את יצחק, יצאה עימה דבורה – המיינקת שלה.

[29] "מראה לו פנים", כלומר צדדים – להוכיח שהוא טהור (ביאור שטיינזלץ).

[30] משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ד, הלכה ד.

[31] שם, הלכה ו'. למען הגילוי הנאות, יש להזכיר כי מאז שנת 1000 לספירה, נמנעו היהודים אשר חיו בארצות אשכנז לשאת למעלה מאישה אחת. הדבר קרה בעקבות תקנה האוסרת על נשיאת אישה שנייה. את התקנה מייחסת המסורת היהודית לאחד מחשובי הרבנים באירופה – רבנו גרשום. עם-זאת, יש לציין כי קהילות מסוימות סרבו לקבל את התקנה החדשה והמשיכו במנהגי הפוליגיניה הישנים בחסות ההלכה.

[32] סידור התפילה: שער הבוקר, שער שבת.

[33] קיצור שולחן ערוך, סימנים: ל"ה, ע"ב (מצוות הפרשת חלה מצויה גם בהוספות לסידור התפילה, ברכות המצוות).

[34] ראו גם: בראשית א' 26-27, ב' 7, 21-22; ישעיהו מ' 12-14, מ"ד 24; מזמור קמ"ח 5; איוב ל"ח 4; נחמיה ט' 6.

[35] ראו גם: בראשית רבה פרשה ח'; רש"י על בראשית א' 26; פירוש "רבנו בחיי", במדבר פרשת חקת פרק י"ט; פרשנות "עקידת יצחק", בראשית שער י'; ואת דבריו הברורים של ר' אברהם צוקרמן: "הוא [האדם] היחידי שנוצר מתוך התייעצות עם פמליה של מעלה" (במאמר שפורסם באתר: http://www.yba.org.il).

[36] מדרש תנחומא, פרשת בראשית; ילקוט שמעוני, בראשית רמז ב'.

[37] גם ר' אברהם צוקרמן הבין זאת כך וקבע: "למענו [של אדם] נברא העולם" (באתר: http://www.yba.org.il(.

[38] גם לפי הכרונולוגיה המתוארת בתהילים פרק ע"ח ופרק ק"ה ברור כי בריאת העולם קדמה לתורה.

[39] על סמך המדרש: "וכשברא הקב"ה את עולמו, נתייעץ בתורה וברא את העולם".

[40] בפרשת יתרו, דף ע"ו ע"א.

[41] בתרגום לעברית: "שני אלהים כאן; אחד כלפי זכר ואחד כלפי נקבה".

[42] בפסוק 3, פונה אליו אברהם בתואר: "אֲדֹנָי"; בכל המקרא כולו, כאשר מילה זו מנוקדת כך, כוונתה לה' לבדו! בפסוק 22 נאמר כי שניים מהאנשים ירדו לסדום (ראו גם: פרק י"ט 1) ואברהם נותר עם השלישי, ככתוב: "עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'".

[43] במדרש בראשית רבה (פרשת וירא) קבעו הרבנים כי האיש האמצעי מבין השלישי היה מיכאל ואליו פנה אברהם בתואר "אֲדֹנָי".

[44] "שפרה זו יוכבד. ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד… "פועה זו מרים. ולמה נקרא שמה פועה? שהיתה פועה…" (בבלי סוטה י"א ע"ב). שימו לב, מבלי שום סימוכין בטקסט, קבעו חז"ל כי המילדות העבריות שפרה ופועה, למעשה היו יוכבד ומרים!

[45] ראו גם ב"פרקי דרבי אליעזר" פרק מ"ה.

[46] הדבר נשנה גם בבשורת מתי א' 3-6; ובלוקס ג' 31-33 (שם נקרא רם – "ארם בן חצרון").

[48] כלומר: ב"גר צדק". למשל, במיכלתא דרבי ישמעאל (משפטים, מסכתא דכספא, פרשה כ); מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כ'); וילקוט שמעוני (פרשות: משפטים, ואתחנן) ובדברי פרשונתם של: הרמב"ן (בן המאה ה- 13); המלבי"ם (פרשן בן המאה ה- 19); והרש"ר הירש (בן המאה ה- 19).

[49] וכך מאשרים: מילון העברית המקראית (מ. צ. קדרי); ודעת מקרא לשמות כ' (מפורש ע"י עמוס חכם, מוסד הרבה קוק, עמ' שפ"ה).

[50] לחידוד ולהרחבה, ראו דבריה של פרופ' וייס בלינק:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4513139,00.html

ובלינק: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4480611,00.html

[51] רָוַוח בקרב יהודי אירופה בכינויו ביידיש – "שאבעס גוי".

[52] ראו למשל: משנה תורה לרמב"ם, הלכות שבת פרק ו': "אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת".

[53] דברי ר' יצחק בן יוסף, בלינק: http://www.yeshiva.org.il/ask/91349

דברי ר' נפתלי הרצל, בלינק:

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_50509_342.pdf

ודברי האתר "כושרות" (עליו ממונה ר' אליקים לבנון), בלינק:

http://www.kosharot.co.il/show_hadracha.asp?id=42013

[54] למעשה, לפי חז"ל, גוי אשר מעז לשמור שבת חייב מיתה (בבלי, סנהדרין נ"ח ע"ב; משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות פרק י').

[55] מתוך ספרו של ספי ברכלבסקי "חמורו של משיח"; שם מתואר בהרחבה מעמד הגוי בספרות ההלכה והמדרש. להלן מספר דוגמאות: לדברי הראב"ד, המהר"ל ור' יהודה הלוי, שווים הגויים לבהמות ואינם ראויים להיקרא אדם; גם הרמב"ם כותב כי הגוי אינו אדם באמת וכל תכליתו איננה אלא לשמש את היהודי; לפי ר' צדיק הכהן מלובלין, כל הגויים הם כבהמה בדמות אדם; על-פיהזוהר, בניגוד ליהודים שיש להם נפש חיה, שאר העמים אינם נפש חיה (פרק 7, עמ' 104-113). הרב קוק אף קבע כי ההבדל בין היהודי לגוי גדול ועמוק יותר מההבדל שבין נפש האדם לנפש הבהמה, כי בין היהודים לגויים "שורר הבדל עצמי איכותי" ("אורות", אורות ישראל, פרק ה'). לשאלה האם יש לגויים נשמה, ענה ר' בנימין שמואלי ואמר:

"לגוי יש רק נפש" (מאתר "הידברות", בלינק:  http://www.hidabroot.org/he/question/19043).

[56] רש"י: "'לא תהיה אחרי רבים לרעת' – אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם".

[57] "אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג): אחרי רבים להטות"

[58] מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית) מפרש את הביטוי 'על-פי' כך: 'בהתאם ל…', 'כפי' או 'לפי' (2007: 799, 848).

[59] "אמר רבי יוסי: רבי יהודה היה דורש ה' מסיני בא אל תקרי כן אלא ה' לסיני בא".

[60] כך הבינו זאת גם מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 12) וגם אבן-שושן. עובדה זו מקבלת חיזוק בבראשית י"ח 22, כאשר מסופר כי לאחר המפגש עם אברהם באלוני ממרא, "וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'".

[61] בתלמוד הבבלי, שבת דף ל"א-ל"ב, מפורטים לעומק – האיום, החטא ועונשו.

[62] "דף על הדף", עירובין מ"ז ע"ב.

[63] "חשוקי חמד", עבודה זרה דף י"ט ע"א.

[64] "ילקוט יוסף", קצוש"ע יורה דעה סימן ק"מ-קמ"א; השכמת הבוקר הערות סימן ג'; תפילה א' הערות סימן צ' סעיף ט'.

[65] לר' יצחק יוסף.

[66] ר' שלמה יצחקי (המאה ה- 11), נחשב לגדול פרשני התנ"ך והתלמוד.

[67] ר' דוד אלטשולר (המאה ה- 17), מגדולי פרשני התנ"ך.

[68] הרש"ר הירש (רב ופרשן מהמאה ה- 19), התנגד בצדק לעיוות התלמודי כאשר טען כי "בהלה" זו מבוכה הנובעת מתחושת חוסר אונים" (בביאורו לויקרא כ"ו 16).

[69] רוב פרשני המקרא מאשרים זאת, לרבות מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 17) שעל-פיו, כוונת "אולי" במקרה זה היא: "מילה המורה על אפשרות".

[70] גם לפי מדרש ילקוט שמעוני (שמות ל"ג, סימן שצ"ו), מניח אלהים תפילין: "והסירותי את כפי וראית את אחורי – מלמד, שהראה לו הקב"ה קשר של תפלין".

[71] דברים ד' 2, י"ג 1.

[72] משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, ט'.

[73] וכן מרבית מצוות התורה האחרות.

[74] הקרוי גם "פסיקתא זוטרא", מהמאה ה- 11 לספירה.

[75] משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ד'.

[76] ראו למשל: מדרש "חומת אנך" מהמאה ה- 18 לספירה (שמות, פרשת בשלח); ומדרש "תורה תמימה" מהמאה ה- 19 (הערות לשיר השירים, פרק א').

[77] לפי מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 276).

[78] על-פי הבבלי, ביצה ט"ו ע"ב; לפי "שיטה מקובצת" לר' אשכנזי (המאה ה- 16): "חדות ה' היא מעוזכם, זה מגדל בניו לתלמוד תורה"; ולפי מדרש "חומת אנך" (נחמיה ט'), שם נאמר: "חדות ה', שהיא התורה שקבלתם".

[79] מועד יום כיפור, בעשרה בחודש בשביעי, חוזר על עצמו לכל אורך התורה (ראו: ויקרא ט"ז 29, כ"ה 9; ובמדבר כ"ט 7).

[80] במהדורת שטיינזלץ לקטע זה בתלמוד, נאמר: "כיון שנודעו דברי ר' יהושע אלה, שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי… "ביום הכיפורים שחל להיות לפי חשבונך, שהוא לפי חשבוננו אחד עשר בתשרי. הלך ומצאו ר' עקיבא לר' יהושע כשהוא מיצר על שמאלצו הנשיא לחלל את יום הכיפורים לפי חשבונו, אמר לו ר' עקיבא לר' יהושע: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל בקידוש החודש הריהו עשוי…".

[81] משנה תורה, הלכות קידוש החודש, פרק ב'.

[82] "רב ושמואל: חד אמר פרצוף וחד אמר זנב. בשלמא למ"ד פרצוף, היינו דכתיב: אחור וקדם צרתני, אלא למ"ד זנב מאי אחור וקדם צרתני".

[83] מסכתות קטנות, מסכת שמחות ח'; בבלי, תענית ט"ז ע"א; תענית כ"ג ע"ב; סוטה ל"ד ע"ב (בתוספת פרשנותו של רש"י במדבר י"ד 22).

[84] ספרות חז"ל מספקת לא מעט דוגמאות לרבנים שעודדו השתטחות על קברי צדיקים ואף עשו זאת בעצמם: בבלי, בבא מציעא פ"ה ע"ב; סוטה י"ד ע"א; עבודה זרה י"ח ע"א-ב; חגיגה כ"ג ע"ב; ילקוט שמעוני, פרשת בשלח. כיום, ניתן לראות זאת בא לידי ביטוי בדמות אין ספור ההילולות הפגניות ל"צדיקים", ל"מקובלים" ול"קדושים" לכאורה.

[85] ראו למשל ב"תיקון הכללי", המיוחס לר' נחמן מברסלב, שם נמצא העידוד "להשתטח על קבר הצדיק האמת הקדוש הזה…"; וגם באתרים: http://din.org.il/wp-content/uploads/newsletter/he_61.pdf

http://www.breslev.org/pages.php?subaction=showfull&id=1182187161&ucat=36

http://www.biu.ac.il/jh/parasha/shlach/klei.html

[86] קיימת אפוא, מידה לא מבוטלת של אירוניה בעובדה שכיום יש המשתטחים גם על קברו של הרמב"ם.

[87] מילון אבן שושן על הביטוי "דראון עולם"; גם מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 782) הבין את המילה "עולם" כזמן בלתי מוגבל.

[88] רש"י ביקש להצדיק את חז"ל והתעלם אף הוא מהסתירה הברורה בין התלמוד למקרא: "מתוך שבלבל משכבו, מעלה עליו הכתוב כאלו שכבה. ולמה בלבל וחלל יצועיו? שכשמתה רחל, נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה. בא ראובן ותבע עלבון אמו; אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? לכן בלבל".

[89] מחוזק ע"י התלמוד הירושלמי, סוטה דף לא,א פרק ז הלכה ד גמרא: "לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה ולא היתה ספיקה בידו להחזיק והחזיק, הרי זה בכלל ברוך… "עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות בצילה של בעלי תורה".

[90] ביאור מ. צ. קדרי (מילון העברית המקראית, 2007: 680).

[91] פירוש מילון אבן שושן.

[92] "הסכם יששכר וזבולון" שימש יסוד ההנמקה למתן כסף לתלמידי חכמים, כפי שמפרט קיצור שולחן ערוך: "ומי שאינו יודע כלל ללמוד, או שאי אפשר לו מחמת רוב הטרדות, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק: שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון עסק בסחורה והספיק ליששכר פרנסתו, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה" (סימן כ"ז, סעיף ב').

[93] ראו גם: קהלת רבה פרשה ו'; ילקוט שמעוני על מלכים ב'; מדרש שוחר טוב, שמואל פרשה ב'.

[94] בנוסח אחר נאמר: "כל המרבה בתפילה, נענה".

[95] ישוע המשיח חיזק ואישש את דעת המקרא כאשר לימד: "וּבְהִתְפַּלֶּלְכֶם, אַל־תְּפַטְפְּטוּ כַּגּוֹיִם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: בְּרֹב דְּבָרֵינוּ נִשָׁמֵעַ" (מתי ו' 7).

[96] הכוונה איננה אלא ל"נְחֶמְיָה בֶּן־חֲכַלְיָה" (נחמיה א' 1).

[97] בן המאה ה- 18, היה פוסק מקובל ומחבר ספרי הלכה.

[98] ראו חיזוקים לכך בתלמוד הבבלי, ברכות ס"ד ע"א: "הנפטר מחברו, אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום".

[99] ראו פרשנותו של רש"י לקטע:"בני ימא – דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א".

[100] ר' יוסף וייצן מסביר כי מדובר ב"יצור שנולד מזיווג של בני אדם ודולפינים… "במדרש ספרא (שמיני פרשה ג ז) על האמור בויקרא: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם" וז"ל: "חיה – זו חית הים. הנפש – להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי ר’ חנינא, תלמוד לומר ’ואת’". כלומר, אסור לאכול סירונית, מן הטעם שחיה זו היא דג, אך יחד עם זאת כשתמות, תטמא באהל כאילו היתה אדם". מתוך הלינק: http://www.yeshiva.org.il/ask/49593

[101] אגב, בתחילת אותו קטע מהתלמוד, קובע ר' יוחנן באופן נמרץ כי "כותבי הלכות כשורף התורה והלמד מהן אינו נוטל שכר". כלומר, מי שיעז להעלות את התושב"ע על הכתב ואף ללמוד ממנה שווה לשורף התורה ואינו נוטל שכר. מעניין מה חושבים על כך תלמידי הישיבות?..

[102] מן הסתם, העדיפו רוב הפרשנים המסורתיים לרקוד לצלילי החליל התלמודי; לכן ראויה לציון פרשנותו של ר' פנחס הורוביץ (המאה ה- 18, בעל פירוש "פנים יפות", פרשת ויקרא פרק ד'), אשר העז לצאת כנגד דעת הרוב ודבק בכוונתו הפשוטה והברורה של הפסוק.

[103] בדיקה במילון העברית המקראית (מ. צ. קדרי, 2007: 204, 773) מעלה כי אכן מדובר בשני מינים שונים של עצים. כמו-כן, גם עיון בתרגום השבעים (לנחמיה ח' 15) מראה כי הפסוק מבדיל בין ההדס לבין עץ העבות.

[104] מעניין כי בעל הפירוש "תורה תמימה" (ר' ברוך הלוי אפשטיין, המאה ה- 19) הודה בטעותם וקבע: "עלי הדס ועלי עץ עבות, ומבואר דשני מינים הם" (הערות על ויקרא כ"ג).

[105] גם הביטוי 'יצר רע', אינו מופיע בשלמותו, אך יש לקיומו רמזים רבים בתנ"ך (למשל, ברא' ו' 5, ח' 21; דבר' ל"א 21; דהי"א כ"ט 18).